1.לפני שבועיים סיפרתי כאן על הקרב המתנהל מאז הבחירות בסוגיית ספירת קולות המצביעים, קרב שיכריע אם הליכוד יקבל מנדט נוסף על חשבון יהדות התורה. צריך להדגיש, בעיקר על רקע ההחלטה לפזר את הכנסת: העניין החשוב כאן איננו אם יישב בכנסת עמית הלוי, מקום 36 בליכוד, או יצחק פינדרוס, מקום 8 ביהדות התורה. העניין החשוב כאן טמון בהזדמנות לעקוב אחרי התנהלותו המקוממת של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט חנן מלצר, שמונה השבוע לתפקיד גם במערכת הבחירות הקרובה.

מלצר, שספג ביקורת קשה על התנהלותו במערכת הבחירות, עושה כל מה שהוא יכול - וזה כולל תרגילים, תירוצים, מריחת זמן ושימוש בכל תכסיס אפשרי - כדי לא לאפשר לליכוד לנהל בהגינות את המאבק הזה. ההשוואה בין היחס שהוא מעניק ליהדות התורה, שנלחמת להותיר על כנן את התוצאות שעליהן הכריז מלצר עם תום הבחירות, ליחס שהוא מעניק לליכוד - מעוררת מחשבות נוגות על מה שמתרחש אצלו כשהוא יושב בבית המשפט העליון ודן בסתם תיקים שאנחנו לא שומעים עליהם.

תזכורת קטנה: לליכוד היה בבחירות האחרונות הסכם עודפים עם איחוד מפלגות הימין. ליהדות התורה היה הסכם כזה עם ש"ס. חישוב חלוקת הקולות, לפי חוק באדר עופר, לימד שכדי להעביר את מנדט המחלוקת מיהדות התורה לליכוד, צריכים בליכוד להוכיח שמגיעים להם או לאיחוד הימין עוד 179 קולות, או לחילופין להוכיח שיש לגרוע מחשבונן של יהדות התורה או ש"ס 71 קולות.

עמית הלוי, שהחוק העניק לו בסך הכל 14 יום כדי להגיש ערעור על התוצאות, מצא שורה של קלפיות שבדיקה ראשונה שלהן לימדה שיש חשש שקולות שנספרו בהן לטובת הליכוד או איחוד הימין נרשמו בטעות לטובת מפלגות אחרות. הלוי העביר את פרטיה של כל קלפי "חשודה" כזו לבדיקתה של ועדת הבחירות. בדקה התשעים - לפי הנחיה שקיבל מהוועדה עצמה - ערער רק על קלפיות שהוועדה אישרה לו שבדקה אותן בשנית ומצאה בהן טעויות הקלדה.

בערעור, שהוגש לבית המשפט המחוזי באמצעות עו"ד שמחה רוטמן, פירט הלוי 185 קולות שוועדת הבחירות אישרה לו, שאמורים להיות מוסטים בחזרה לליכוד או לאיחוד הימין בגלל טעויות. הלוי הבהיר לבית המשפט שיש לו מידע על קלפיות נוספות שיש חשש שגם בהן אירעו טעויות הקלדה, ושאותן לא צירף גם משום סד הזמנים הלוחץ, וגם משום שוועדת הבחירות הנחתה אותו במפורש לא להגיש ערעור על קלפיות שהוועדה טרם הספיקה לבדוק, ולאשר שאכן היו בהן טעויות.

עמית הלוי. צילום: ראובן קופיצ'ינסקי עמית הלוי. צילום: ראובן קופיצ'ינסקי

מרגע שהוגש הערעור הזה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, התגייס מלצר כדי לעשות כל שביכולתו להביא לדחייתו. אני שומע לאחרונה כל מיני טענות שמייחסות את ההתנהגות הזו של המשנה לנשיאה לעברו הפוליטי במפלגת העבודה. נדמה לי שהסיפור פשוט בהרבה. הדבר האחרון שהיה צריך עכשיו מלצר, שכאמור ספג הערות רבות על תפקודו במהלך מערכת הבחירות, זה שבית המשפט יקבע שחלוקת המנדטים שלו לא הייתה נכונה ושהספירה שהוא היה ממונה עליה התנהלה באופן עקום.

כך או כך, זה התחיל בבקשה של השופט אהרון פרקש, נשיא המחוזי בירושלים, שמלצר יעביר לו בתוך עשרה ימים תגובה מקדמית לערעור. מלצר, שלא אמור לתפקד בהליך הזה כשופט אלא כמי שאחראי על בסיס הנתונים, היה אמור לעשות דבר פשוט. לא לקבוע מי צודק. לא להחליט אם יש או אין לקבל את הערעור. גם לא לפסוק למי יוענק המנדט האחרון. לטובת ההכרעות הללו ציווה המחוקק להושיב הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי. מלצר היה אמור להתייחס בעיקר לטענות העובדתיות הבסיסיות שבערעור, ולאשר אם אותם 185 קולות אכן נרשמו בטעות ומגיעים לליכוד ולבית היהודי.

שלוש פעמים ביקש מלצר לדחות את מועד הגשת התשובה המאוד בסיסית ופשוטה הזו. 40 יום בסך הכל הוא מרח את הגשת התשובה, בטענה שהלוי אינו היחיד בסיפור ושעוד מפלגות פנו וביקשו לבדוק קלפיות חשודות. במהלך 40 הימים הללו הוא הערים קשיים על אנשי איחוד הימין, איפשר להם לערוך בדיקה אחת ומנע מהם את השנייה, שבה ביקשו שיבדוק 42 קלפיות חשודות, כשבמקביל הוא פותח את הדלת ומאפשר לאנשי יהדות התורה לעיין בכל הקלפיות שרק ביקשו.

תזוזה של מאות קולות

לפני כמה ימים, כשהואיל בטובו להגיש את התשובה, כאמור אחרי 40 יום - בהליך שלכולם ברור שנוכח נסיבותיו אמור היה להתנהל במהירות - פתח מלצר כשהוא מסביר לשופטי הערכאה שמתחתיו שלדעתו "דין הערעור להידחות". מלצר, כאמור, לא אמור בכלל לשמש כשופט בהליך הזה, ואיש לא שאל אותו איך לדעתו ההליך הזה במחוזי אמור להסתיים. זו הייתה התערבות שמטרתה להשפיע על שופטי המחוזי ולהבהיר להם מה היה המשנה לנשיאת העליון פוסק, לו היה יושב בכיסאם. אבל זה עוד כלום.

ההסבר הראשון שלו לסיבת דחיית הערעור היה מדהים. "נוכח חקיקת חוק התפזרות הכנסת העשרים ואחת... וקביעת מועד לבחירות ה־22, ייתכן וההליכים דנן הפכו עיוניים ויש לדחותם בהתאם לעילה זו בלבד". אתם הבנתם? מלצר, כמו ההוא שרצח את הוריו וביקש רחמים משום שהוא יתום, טרח לדחות שוב ושוב את מתן התשובה לשאלה הפשוטה של בית המשפט, ועכשיו הוא מבקש מהשופטים לא לדון בה כי ממילא הכנסת התפזרה בינתיים והסיפור לא רלוונטי.

לטענת מלצר הספירה הנכונה, גם אחרי תיקון הטעויות שנמצאו בעקבות הערעור והבדיקות הנוספות, מובילה להענקת המנדט הנוסף ליהדות התורה ולא לליכוד. אלא שכשמבינים שלפי החישוב שלו המנדט הזה הולך ליהדות התורה בעקבות פער של ארבעה־עשרה קולות בין הצדדים - ההיתר שהעניק לאנשי יהדות התורה לעיין בקלפיות שחשודות כמוטעות בעיניהם, והתשובה השלילית שהעניק לבקשה של אנשי איחוד הימין לעיין ב־42 קלפיות שחשודות כמוטעות בעיניהם, נראים מקוממים. הם מקוממים בעיקר בגלל אחד התירוצים שבהם השתמש מלצר מול איחוד הימין.

"כל עיון מבוקש... מצריך עבודה רבה והעסקת צוות מיוחד של ועדת הבחירות המרכזית, ועד כה נעניתי לכך במידת האפשר... אולם עתה, כאשר על ועדת הבחירות המרכזית להיערך לבחירות לכנסת ה־22 - הדבר איננו אפשרי ומעשי עוד". אתם הבנתם? יושבים עובדי מדינה שכל עבודתם לדאוג לטוהר הבחירות, הם צריכים לסרוק משהו כמו שני ניירות בכל אחת מ־42 הקלפיות החשודות ככאלה שאירעו בהן טעויות הקלדה, ושעשויות להביא לשינוי במפת המנדטים, והמשנה לנשיאת בית המשפט העליון מסביר שאין להם זמן. בשביל מה אנחנו משלמים לאנשים האלה, אם לא כדי שיוודאו שהתוצאות של הבחירות נכונות? כמה מסובך זה לסרוק כמה עשרות ניירות?

ומכיוון שמלצר נשען על ערימה של עניינים פרוצדורליים במלחמתו נגד ניסיונו של עמית הלוי להביא לספירה הגונה של הקלפיות, צריך להגיד משהו על הגישה הזו של השופט, לפני שנציג כמה דוגמאות. מהשופט מלצר, כנאמן מטעם הציבור על ניהול תקין של הבחירות, היינו מצפים רק לדבר אחד, במיוחד כשהטעויות - והוא מודה שהיו לא מעט כאלה - נעשו במשמרת שלו. לדבוק באמת ובעובדות, ולא לנסות להטות את התוצאות בטענות פרוצדורליות.

טענות כאלה - לגיטימי שיועלו על ידי יהדות התורה, כמי שעלולה להיפגע מההחלטה, לא על ידי יו"ר ועדת הבחירות. וכשאתה רואה את מלצר מתעקש בכל כוחו לא לאפשר לבית המשפט להתיר את ספירת הקלפיות שהלוי ואיחוד הימין טוענים שיש בהן טעויות הקלדה, אתה שואל: רגע, מי שומר פה על האינטרס שלנו, הציבור? הרי אנחנו, האזרחים, כבוד השופט מלצר, נתנו לך בידיים את האחריות לדאוג לניהולן התקין של הבחירות. סמכנו עליך שאתה תעמוד על המשמר ותוודא שמה ששלשלנו לקלפי זה בדיוק מה שייספר בסוף. הקול שלנו - אצלך ביד. אז איך זה שאתה נלחם נגד בדיקת קלפיות, שיש חשש כי יש בהן טעויות? ואיך אתה עושה את זה אחרי שאתה בעצמך נוכחת שקלפיות שהלוי ואחרים הצביעו עליהן כבעייתיות, אכן הניבו תזוזה של מאות קולות? ואיך אתה מרשה לעצמך לעשות את זה כשהשאלה מי יקבל את המנדט האחרון תלויה בארבעה, חמישה או עשרה קולות?

לקדש את הפרוצדורה

רוצים להבין מה הן טענות פרוצדורליות מטופשות? הנה דוגמה. מלצר ניסה לשכנע את בית המשפט לא לקבל את טענתו של הלוי, שלפיה ועדת הבחירות של מלצר אישרה לו שיש ליקויים בספירת הקלפיות. וזו טענה מוזרה. משום שהלוי מחזיק ביד אישור של הוועדה לכל טענה של טעות בכל קלפי שהגיש בערעור. נכון, אומר מלצר, אבל כשפנית אלינו, לוועדה, היית צריך לפנות בהליך אחר עם טופס אחר. תגיד, מר מלצר, אתה רציני? הרי הוועדה שלך היא שאישרה להלוי שיש טעויות. הרי אתה בעצמך כתבת בהחלטה מפורשת שאתה הנחית את אנשי הוועדה לבדוק עבורו את הקלפיות החשודות. אז איך זה שלא אמרת לו, ולו פעם אחת, שיש בעיה פרוצדורלית עם האופן שבו הוא פונה אליכם?

ובכלל, אנשי הוועדה שלך - ויש לו הוכחה כתובה על זה - הנחו את הלוי שלא להגיש ערעור על שום קלפי מעבר למה שהם אישרו לו. אז מה הוא אמור להבין מזה? אבל עזבו את זה. נניח שצריך לקדש פה את הפרוצדורה. איזה עניין לעזאזל יש לממונה על ניקיון הבחירות שלנו לדחוף להכרעה שתביא תוצאה שונה מזו שעבורה הצבענו בקלפי? וכשהוא יודע שיש טעויות, שהרי הוא עצמו מצא אותן, איזה אינטרס יש לו לטעון שלא צריך להתחשב בהן כי הלוי חתם על הטופס הלא נכון? ונניח שהלוי בכלל לא היה מגיש ערעור למחוזי. ונניח שהכנסת לא מעניינת אותו יותר. האם לא היינו מצפים שמלצר עצמו יהפוך עולמות וימצא את הדרך להביא לתיקון התוצאות?

הלאה. עוד דוגמה. מלצר טען בבית המשפט שהערעור של הלוי צריך להימחק בשל חוסר ניקיון כפיים. הוא דאג להטיח את הרפש הזה בהלוי פעם אחר פעם, במסמך אחר מסמך. על מה ולמה? ובכן, מלצר טען שבקלפיות שנבדקו עבור הלוי לא נמצאו רק 185 קולות לטובתו, אלא גם שלושה קולות שאמורים היו להיתוסף ליהדות התורה, וקול אחד שהיה אמור להיגרע מהליכוד, ועליהם הלוי לא דיווח לבית המשפט.

להלוי הייתה תשובה מוכנה לעניין הזה. באחת משתי הקלפיות הללו, הקלפי בנתניה, נערכו שלוש ספירות: אחת על ידי ועדת הקלפי, אחת על ידי אנשיו של מלצר, ואחת ככל הנראה על ידי השופטת המחוזית בוועדת הבחירות האזורית. כל אחת הניבה תוצאה אחרת. ומכיוון שספירה אחת העניקה לו קול, וספירה אחרת גרעה ממנו קול, הוא החליט לא להתייחס כלל בערעור לקלפי הזו.

בקלפי השנייה, בביתר עלית, אפילו מלצר הודה בכתב שהספירה החוזרת, זו שמעניקה ליהדות התורה עוד שלושה קולות, מגלה גם שאין התאמה בין מספר הפתקים למספר המצביעים והמעטפות. ומכיוון שלאף אחד לא ברור כמה כשרה הקלפי, הסביר הלוי, שמתי אותה בצד, ואף שלחתי לוועדה עדויות מוקלטות על אי־הסדרים שהיו בה.

אבל יודעים מה? נגיד שהלוי לא היה בסדר. נגיד שהוא היה חייב לדווח על הכל. אבל תראו מה אנשי יהדות התורה העלימו מבית המשפט: מתברר שבספירה חוזרת שנערכה עבורם ולבקשתם, התגלו באחת הקלפיות ברעננה ארבעה קולות שמגיעים לליכוד, וגם הם – איכשהו – לא סיפרו על זה לבית המשפט. ולמה זה יותר חמור מהמקרה של הלוי? כי בניגוד להלוי, שרק קיבל דיווח מרחוק על הקלפיות, אנשי יהדות התורה היו נוכחים פיזית במעמד הספירה במשרדי ועדת הבחירות. הם ראו את הקולות של הליכוד ולא טרחו לספר עליהם בערעור שהגישו לבית המשפט.

רגע, זה לא הכל. מתברר שהיה מקרה חמור בהרבה. בקלפי בכפר יונה נמצאה סתירה בין כמה טפסים. בטופס אחד דווח על 17 קולות ליהדות התורה. בטופס הסיכום, בפרוטוקול ובתוצאות האמת - לא. מלצר בדק את הקלפי הזו, והבהיר לאנשי יהדות התורה שלדעתו לא מגיעים להם עוד קולות. מה עשו אנשי יהדות התורה? הכלילו את 17 הקולות הללו בערעור שלהם, כאילו לא אמר להם מלצר דבר, וגם לא טרחו לספר לבית המשפט שעמדתו של מלצר הייתה שאי אפשר להוסיף להם את הקולות. נו, ומה אתם חושבים קרה? לא תאמינו. כלום. אותם, בניגוד להתקפות הבוטות שלו נגד הלוי, מלצר לא טרח להאשים בחוסר ניקיון כפיים. את הערעור שהם הגישו, בניגוד למה שדרש אצל הלוי, מלצר לא דרש לפסול בנימוק הזה.

אין לי מושג מה היה קורה אם מלצר היה מאפשר לבדוק את כל הקלפיות החשודות. אולי מנדט אחד היה נוסע לליכוד. אולי לא. אבל כפי שכתבתי למעלה, הסיפור הזה חשוב, לא רק מפני שכל מנדט שווה משהו כמו מיליון וחצי שקל מימון בחירות, ולא רק בגלל המחשבה שאולי יושב בכנסת מישהו שנואם ומצביע ומגיש הצעות חוק, והוא בכלל לא אמור להיות שם. הוא חשוב רק בגלל התחושה הקשה שהאיש השני בחשיבותו בבית המשפט העליון עושה הכל כדי שהדבר הכי בסיסי בדמוקרטיה - הקולות שלנו - יעלו אבק במחסני ועדת הבחירות, ולא ייספרו כראוי.

2. עסקנו פה כבר פעמיים, ובהרחבה, בעניינו של אותו דיון הזוי שניהל מלצר כמה שבועות לפני הבחירות, בעקבות פרסום "תחקיר הבוטים" ב"ידיעות אחרונות". מלצר חקר אז ארוכות צייצנים ימניים בטוויטר על אודות הציוצים שלהם, במחזה שעורר מחשבות נוגות על האיום שיוצא דווקא מבית המשפט העליון על חופש הביטוי.

לפני שבועיים הבאתי כאן דוגמה לקטע בהחלטה שפרסם השופט מלצר בעקבות אותו דיון, ושאותו המציא מדמיונו. מלצר רצה אז להוכיח שאותם צייצנים מימין לא באמת הוגים בעצמם את ציוציהם, אלא ישנו גורם עלום שמכתיב להם מה לפרסם ברשת. הייתה לו גם הוכחה. הן בראיונות עיתונאיים, והן בהחלטה שפרסם נשען מלצר על העדות שהעיד בפניו יצחק חדאד, תלמיד כולל, פעיל ש"ס, אב ל־12 ילדים מאשדוד, שב"ידיעות אחרונות" הוצג באופן מעורר גיחוך כראש הרשת שמפעיל הליכוד.

מלצר סיפר שכאשר חקר את אותו חדאד בעניין ציוץ שצייץ נגד הגוש החוסם שמתכננים בכחול לבן להעמיד מול נתניהו, חדאד השיב לו שאיננו יודע כלל מהו גוש חוסם. תמליל הדיון שהבאתי כאן לימד שבניגוד לדברים של מלצר, חדאד דווקא כן הסביר לו מהו גוש חוסם. ובכן, מסתבר שזה לא המקרה היחיד שבו פרסם מלצר החלטות שחלקים בהן אינם אלא המצאות שלו, שאינן מבוססות על דבר. הנה דוגמה נוספת.

בכחול לבן ניסו להוכיח שאותה רשת צייצנים של הליכוד ידעה להגיב ברשת החברתית על אירועים עוד לפני שאלה התרחשו במציאות. רוצה לומר: מישהו תדרך אותם מראש מאחורי הקלעים. אלא מה? ב"דוח הבוטים", אותו "מחקר" שעליו נשענה כל העתירה לוועדת הבחירות, הייתה רק דוגמה אחת למקרה שנחשד ככזה.

לפי הדוגמה הזו, חיים אלקסלסי, איש ימין הפעיל בטוויטר, צייץ בתגובה לחשיפת עמית סגל בחדשות 12 על הפריצה לטלפון של בני גנץ כבר בשעה 11:09 בבוקר, תשע שעות לפני המהדורה שבה נחשף הסיפור. אלקסלסי הגיע להעיד בוועדה, והסביר לשופט מלצר שמדובר בשקר. צייצתי בשעה 20:03, שלוש דקות אחרי פתיחת המהדורה, טען, כשהוא מניף את ידו עם מכשיר הטלפון הסלולרי שלו ומציג את ההוכחה. "אני יכול להראות את זה לכבוד השופט", אמר. מלצר לא רצה. "אמרת את זה, זה בסדר", ענה. אלקסלסי רצה להיות בטוח שהוא שכנע. "בסדר? אתה מאמין לי?", שאל את השופט. "כן", השיב מלצר.

סיעת יהדות התורה. צילום: ללא קרדיטסיעת יהדות התורה. צילום: ללא קרדיט

קודם לכן העיד יצחק חדאד. גם ממנו ניסה מלצר להוציא משהו בעניין. "יש לך חוש נבואי?", שאל לפתע את חדאד. "לא", השיב העד. "ואם אני אומר לך שהיו אירועים שאתה הקדמת את האירוע בכמה דקות, אז מה אתה תאמר לי על זה?", "זה לא יכול להיות", השיב חדאד.

עברתי על החומר שהוגש בהליך הזה. מדובר, כך נראה, בעוד המצאה של מלצר. נגד חדאד אין בשום מקום טענה שלפיה צייץ על אודות איזשהו אירוע לפני שזה התרחש, כפי שהטיח בו השופט. פשוט כלום. לא ב"דוח הבוטים". גם לא בעתירה של כחול לבן. אבל זה מילא. בהחלטה הסופית שלו בסוגיה, עם תום הדיון, כתב השופט את המשפט הבא: "במיוחד יש לתמוה על ציוצים אחדים שהקדימו לכאורה התרחשויות שפורסמו בכלי התקשורת ההמוניים, ודמו לדליפה של 'מידע פנים' בתחום דיני ניירות ערך".

רגע, מר מלצר, איפה בדיוק ראית ציוצים כאלה? הרי בכל ההליך שהתנהל אצלך לא הובאה ולו ראיה אחת שדבר כזה התרחש. היחיד שנגדו נטען הדבר היה אלקסלסי, והוא כזכור העיד לפניך, הציע לך להיווכח שמדובר בשטויות, הושיט לך את מכשיר הסלולר שלו.אמרת לו שאין צורך, ואף הוספת שאתה מאמין לו. אז מאיפה המשפט הזה הקובע שיש ציוצים שהקדימו את ההתרחשויות שאליהן התייחסו?

הוצא מהקשרו

והנה עוד סיפור תמוה. אחרי שאותו חדאד הוצג כראש הרשת הליכודית, הגיע לעדות בפני מלצר החוקר הפרטי שנשלח לנהל עם חדאד סדרת שיחות וגם פגישה אחת, כדי להוכיח את הקשר שלו לליכוד. החוקר, כך התברר, לא שמע מחדאד את שמו של איש ליכוד אחד, וגם לא חילץ ממנו עדות ולו לשקל אחד שמישהו משלם למישהו. יתרה מכך, עדותו של החוקר העלתה את החשד שלפיו חדאד בכלל דיבר איתו בעיקר על קשריו בש"ס. אלא שליוזמי הדוח נגד הליכוד היה נוח לצטט מתוך השעות המוקלטות משפט אחד שקשור דווקא לליכוד.

חדאד חזר וטען בפני מלצר שאם הוא יטרח להאזין לשיחה המוקלטת, הוא יתרשם בקלות שמדובר בשיחה שכולה צחוק וקלות ראש. "הוללות", בלשונו. מכיוון שבאמת מוזר לנהל שעות של דיונים לגבי הקלטה שמישהו אמר שהיא קיימת, בלי להציג אותה ובלי לאפשר לצדדים לשמוע אותה ולהיווכח מה יש בה, הורה מלצר להעביר את כל ההקלטות לוועדה עוד באותו ערב, ואת התמלולים שלהן עד למחרת בבוקר.

כשעורך הדין של הליכוד, אבי הלוי, ביקש שהחומר יועבר גם לצדדים, אישר מלצר: "ודאי, ודאי, גם לצדדים". השבוע צלצלתי לצדדים לשאול אם קיבלו את החומר הזה, לפי הוראת השופט. התשובה שהתקבלה מכולם הייתה שלילית. עו"ד דוד אלבז, פרקליטו של יצחק חדאד - שנפגע קשה מהפרסום השלילי שקיבל בעקבות הפרשה הזו, וביקש להוכיח שהכל קשקוש מקושקש - גם הראה לי מייל ששלח לוועדה של מלצר עוד לפני הבחירות, ובו תהה למה לא קיבל את החומר.

עו"ד אלבז, כמו האחרים, לא קיבל עד היום שום נייר או הקלטה שיסייעו לו להבין על מה ולמה הפילו את התיק על הלקוח שלו. מעבר לכך, צריך להודות שהסיטואציה שבה השופט מלצר מנהל דיון שבו מוטחות בליכוד ובסתם אזרחים טענות קשות, שמבוססות כולן על חומר שלא הוצג לאיש, די בעייתית.

מלצר, באמצעות דוברות הוועדה, אישר לי השבוע שההקלטות אומנם הגיעו אליו, אבל לא הסביר למה לא העביר אותן לצדדים. חזרתי אליו וביקשתי לדעת אם מעבר לעובדה שקיבל את ההקלטות, שאולי היו יכולות להציג באור האמיתי את הניסיון להפיל את התיק הזה על הליכוד ועל חדאד, הוא גם טרח להאזין להן. "ההקלטות נשמעו למטרת גיבוש ההחלטה בעתירה, ככל שנדרש לכך. פרט לכך אין לנו להוסיף על תגובתנו הקודמת", הגיעה התשובה.

חזרתי והתעקשתי. מה זאת אומרת "ככל שנדרש"? האם יכול להיות שהשופט חשב שזה לא נדרש, ולכן לא האזין? תשובה לשאלה הזו לא קיבלתי. גם לא לשאלה איך זה יכול להיות שלמרות החלטת השופט, התיק התנהל מהתחלה ועד הסוף בלי שהצדדים ראו את החומר שעליו הוא התבסס, ועד היום לא קיבלו כלום.

תגובת השופט חנן מלצר, באמצעות דובר ועדת הבחירות המרכזית:

"א. ההקלטות בנושא החלטת יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, כב' המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט ח' מלצר, המוזכרת בפנייתך, הועברו למזכירות הוועדה עוד ביום הדיון. נוכח העובדה שההחלטה הסופית בעתירה דנן ניתנה בסמוך למועד הדיון (יומיים לאחר מכן), לא נדרשו לצורך גיבוש ההחלטה תמלילי ההקלטות, מעבר לשמיעת ההקלטות.

ב. לא נמצאה במזכירות הוועדה פנייתו של עו"ד אלבז מתאריך 5 באפריל בבקשת הפרוטוקול, וככל שזו אכן נשלחה, לא אותרה אצלנו כל בקשה חוזרת או תזכורת בנושא מאז, ומִמֵּילָא פנייה כאמור לא הועברה אל יושב ראש הוועדה.

ג. יוזכר כי בהחלטה הסופית, שבה דחה כב' השופט מלצר את העתירה כולה, הוא נתן דגש לחשיבות השמירה על חופש הביטוי, תוך הבהרה כי רק פעילות תעמולתית אנונימית מכוונת או ממומנת, מטעם מפלגה או מתמודד בבחירות, היא אסורה, והעותרים לא הרימו את נטל ההוכחה להראות כי אכן הייתה התארגנות שכזו.

ד. לא נהוג להסביר את האמור בהחלטה המדברת בעד עצמה וחלוטה".

kalman.liebskind@maariv.co.il