חדשות המשפט
בית המשפט העליון עצר את קריעות הג'ינס של השנה הבאה. הקריעות של הג'ינסים לקראת שיווקם בעונת הסתיו הבא נעצרו בצו בית המשפט העליון עד לקבלת הכרעה בנושא. בג"ץ יתכנס בהרכב מורחב בהקדם כדי להחליט על מיקום הקרעים ואופיים.
בג"ץ נכנס לסוגיה כאשר פרצה מחלוקת בין מעצבי אופנה. חלקם טענו שאופנת הקרעים בג'ינס בשנה הבאה צריכה לכלול בעיקר קרעים באזור האחוריים ובצד הסמוי של הברך. מעצבי אופנה אחרים חלוקים עמם וטוענים שהשנה הקרעים צריכים להיות באזור המפשעה. הם דרשו את התערבות בג"ץ, ביקשו לא לקרוע בינתיים קריעות בלתי הפיכות. הוצא צו מניעה נגד קריעת ג'ינסים לפני הודעת בג"ץ על מדיניות החורים. אופנאי מוכר גם טען שאין להשתמש בקריעת ג'ינס לאורך, לרוחב ובאלכסון באזור הכיס, משום שזו קריעה שהוא המציא, ושימוש לא מוסדר בה מהווה הפרת זכויות היוצרים שלו וגזילת קניינו הרוחני.
לנוכח הסוגיות הסבוכות האלה סבר בג"ץ כי מדובר במלחמה על חופש הקריעה. זו שאלה מוסרית וערכית שיש לדון בה לפני שנידרדר למצב המזכיר ימים אפלים בתולדות המפלגה הנאצית, שבהם המדיניות הייתה שיהודים ילכו בבגדים קרועים ללא היצמדות לערכי הצדק והמשפט. עם כשלנו לא יכול להתייחס לקרעים בג'ינס כאל דבר מובן מאליו, ויש להביא בחשבון את ההשפעה של ג'ינס קרוע היום על הסכנות לדמוקרטיה מחר. כל המפעלים לקריעת ג'ינס מושבתים בינתיים, וקורעי ג'ינס ומעצבי קרעים מצפים להכרעת בג"ץ.
משפחה נורמלית
אבא ושתי אמהות שהן אחיות, פלוס שתי השפחות שלהן כפילגשים = משפחה. האומץ להיות נורמלי. ההכרזה הזו עלתה במוחי כשראיתי את כרזת המחאה נגד מצעד הגאווה בירושלים, שבה כתוב: "אבא ואמא = משפחה".
אני אכן חושב שאין על אהבת אבא־אמא אמיתית, אם כי במקרה שלי כילד הניסוח הנכון היה "אמא מינוס אבא = משפחה עדיפה". אבל כרזת המחאה בירושלים הזכירה לי עוד משפחות. למעשה משפחות מודל. למען האמת, משפחה שממנה כולנו הגענו ליעקב אבינו היו כידוע שתי נשים, אחיות, ושתי פילגשים: זלפה ובלהה, שהיו השפחות של שתי נשותיו, וניתנו ליעקב על ידן. חתיכת משפחה תוססת. מארבע הנשים האלו נולדו כל 12 שבטי ישראל, זאת אומרת אנחנו. האומץ להיות נורמלי? לפי ההגדרה הזו, הרי על פי המשפחה שבאנו ממנה כולנו לא נורמליים.
משהו: האם כשמזכירים בקבוצת הוואטסאפ של הכיתה שלמישהו מהילדים יש חבר כנסת במשפחה, זה נחשב לשיימינג?
טיסות זולות ליעד נוסף
נאס"א פתחה את החלל לטיסות מסחריות ותציע לאנשים לטוס למעלה במחירים של כ־35 אלף דולר. חברות אחרות החלו בהרשמה לטיסה לירח, והמחירים הם בערך 110 אלף יורו. יש נרשמים רבים, גם מישראל. גם אני רוצה, אבל לא במחירים האלה.
"שלום", אומר בטלפון, "יש לכם אולי דיל לטיסה לירח?". "אין דילים כרגע", בטח יענו לי. אבל אני הרי ישראלי שהתקשח ברכישת כרטיסי טיסה. למרות ניסיוני באיתור מבצעים בטיסות, בסוף אני תמיד עוד שומע על אנשים שטסו בזול יותר ממני. זה לא יקרה לי בטיסה לחלל. אם אחכה לדקה ה־90, יצטרכו למכור לי בזול בשביל למלא את הטיסה. אני גם בטוח שיקומו חברות לואו קוסט לטיסות לירח, ואין לי מה למהר לקנות במחירים הגבוהים של היום.
"שלום", אצלצל שנית אחרי שהם יירגעו קצת עם המחיר הראשוני, "אני מבקש כרטיס לירח. לא תודה, בלי כבודה, רק עם מטען לנשיאה ביד. לא, לא צריך הושבה, זה בסדר. מה? כמה עולה עם ארוחות? אההה, וכמה בלי? הבנתי, תראו, אני לא אוהב אוכל של טיסות, שיהיה בלי. אני אסתדר".
אביא סנדוויצ'ים בכיס, ובתוך הכיסים של המעיל אכניס בקבוקי מים. אשב במושב גרוע כמו של משלחת איסלנד לאירוויזיון, לא אכפת לי. העיקר הוא שאני לא מוכן שבחללית יישב לידי מישהו ששילם פחות ממני על הכרטיס לחלל, לירח או למאדים.
כאב הגיור
שרה ב"ק כתבה בעיתוננו בשבוע שעבר, שבוע חג השבועות, מאמר במחאה על קשיחות המדינה והעם היהודי כולו כלפי המתגיירים. הטוקבקים היו אלימים ברובם. אם מישהו היה צריך דוגמאות לגישה עוינת שקיימת בתוכנו כלפי הגיור והמתגיירים, צריך רק לגלול ולקרוא.
הלב כואב. במיוחד הוא כואב לי בנוגע ליחס לעולים מברית המועצות לשעבר. כשכולנו זעקנו "שלח את עמי", הייתי יכול לצפות כל קושי בקליטה שלהם, אבל את הרוע הזה כלפי יהודים שאביהם יהודי, שם משפחתם יהודי, סבתא שלהם דיברה איתם יידיש, אבל אמם אינה יהודייה, לא יכול הייתי לתאר.
כבר כתבתי כמה פעמים שעל פי גדול בהלכה וברבנות הראשית, לא אזכיר שמות כי הוא מהמשפחה שלי, הרי מי שאביו יהודי הוא זרע ישראל ויש לגייר אותו בקלות ובמהירות ובלי לדרוש או לבדוק קיום מצוות. אני הקטן מוסיף שאת המצווה החשובה של יישוב ארץ ישראל הוא מקיים, אפילו במסירות נפש בשירות הצבאי, וחז"ל רבים ציינו שזו מצווה ששקולה כנגד כל המצוות בתורה.
לא מקילים בגיור שלהם כלל. בעצם מרחיקים. האטימות הזו וההרחקה הזו הן חטא על פי דיני היהדות, וגם כאן אני נשען על גדול ממני בהרבה בתורה ובמעמד רבני. זהו חטא שעליו יש עונש עולם הבא, הוא אמר. בינתיים אנחנו עצמנו נענשים על הפגיעה הזו בבני עמנו האהובים, ומענישים אותם יום־יום בלי סיבה.
פינת השלולית
בשלולית יושב צפרדע ומתגעגע. שוב. הוא נזכר בפעמים הקודמות שבהן הוא התגעגע. הוא מתחיל להבין שהוא מתגעגע לגעגועים.