בבית המעצר, או במכון הפתולוגי: הדואר הרשום שכמעט הוציא אותי מדעתי

הודיתי לה והוספתי שתקבע פגישה, כי כיפוש דוגלת בשיטה הכנועה לשלם לכל החולירע יאסנה השלטונית בהוראת קבע. אז קבענו פגישה ביום ראשון ב־08:40.

"למה תמיד את נחמדה ומכילה כזו", אמרתי לה בעצבים. "מה זה המחשב לא נותן לי להיכנס? באת בבוקר לעבודה? אז לפני שהלכת לשתות תה ולאכול כריך, תבדוק את המחשב! מה את נחמדה אליו?". היא חדלה לשחק באיזה משחק מטומטם בסלולרי, הסתובבה אלי ואמרה: "מאמי, לך תמצא לך מקום לעשן. אנחנו כבר פה, ואנחנו נחכה לו. אין מה לעשות".

איציק פרץ בצחוק והצית סיגריה. "צ'מע, אתה בסדר. אתה משלנו, משל ביבי. אתה רק לא מודה. הנה, אין לך טלוויזיה, בטח אין לך אוטו על השם שלך, בביטוח הלאומי אתה בטח רשום מובטל ועולה פעמיים בחודש לחתום אבטלה, הולך להסבה מקצועית ודואג שיזרקו אותך מהקורס. אתה בסדר אתה. יאללה, שלם להם, כי נפלת בשיטה. שלם להם שיישרפו מהכסף ותמשיך רגיל יא זאלמה. צ'מע לאיציק, שלם ולך".

אלכס איתר את התיק, החתים את כיפוש על תצהיר אחרי שווידא שהיא שילמה כצפוי את החאווה של האגרה, ובא לציון גואל. יצאנו למעלית, ושמעתי את איציק הקיוסקאי - החבר שלי מהמדרגות - מקלל ושואג על הפקידה מהגבייה: "על מה קנס?! על מה? מה עשיתי, פיגוע טרור?!". שני שוטרים הסתערו עליו וכפתו אותו והוליכו אותו כפוף במדרגות. נזכרתי בחיוך בהצעה שלו לשלם וללכת. מדינת משטרה.

כן, נסיעה של 500 דולר פלוס 100 דולר המתנה, 18% טיפ אוטומטי. וואללה, אלו היו ימים שהיה לי הרבה כסף בכיס, גם אם לבשתי חליפה ועניבה, ואכלתי הרבה חרא כדי להביא אותו הביתה.

חלפו 20 דקות עד שהגיע תורי. ואז אמרה לי הפקידה שהם לא מקבלים צ'קים. "זה סניף ללא קופות", הסבירה לי. "אני לא מבין, זה בנק? לאשתי ולי יש חשבונות פה? הלוואי שיישרף הבניין, אבל עכשיו!". פתאום נעמדה לצדי איזו דודה בשם מירב, ואמרה שהיא לא אוהבת את טון הדיבור שלי, וגם לא את התוכן. "מה את אומרת, גברת? באמת את לא אוהבת אותי? כי אני מתעב אותך, אז אנחנו בתיקו. לי יש צ'קים. את מתיימרת להיות בוס פה. מה אני צריך לעשות כדי להיפטר מהסחורה שיש לי ביד?".

"רגע, אני רוצה להבין, ברשותך. הבנק גובה ממני 5.80 שקלים לרישום המחאה, וגם 21 שקל על משמורת. איפה אתם מאחסנים את הסחורה, בכספת של מלון בוטיק בתל אביב? כי כאילו בואי נהיה רציניים, אני במתיחה של יגאל שילון?". היא ענתה בשקט, שזה מה שהמחשב קבע, והיא בסך הכל מבצעת הוראות. אז חתמתי לה, ובמקביל שקלתי אפשרות להזכיר לה שאת המשפט הזה בדיוק אמר אדולף אייכמן לתובע גדעון האוזנר, ובסוף הוא גמר על חוט ברמלה. אבל שתקתי.

"בטח, אחי. אני אומנם שומע רק באוזן ימין, אבל שומע טוב. למה מי יתקשר עם בשורות טובות? אראלה ממפעל הפיס? עשר שנים היא לא התקשרה, למה שתתקשר דווקא עכשיו?". "צודק, גבר. הסלולרי זה אסון, אני אומר לך".