ברק וזעם: דילמת השמאל - כיצד מפרקים במהלך שלושת חודשי הבחירות את המחסום הדמוגרפי־אלקטורלי של הימין. ניסיון לדגדג את הקואליציה עם בחירת מבקר המדינה הסתיים בהפסד צפוי ובחשיפה בעייתית על השאנטי לכאורה בכחול לבן, המנוע האופוזיציוני שאמור לדחוף ציבור מבולבל לכיוון הנכון. בהנחה שהאפקט של "רק לא ביבי" מיצה את עצמו, לפחות עד הגשת כתב אישום, הבעיה היא איך מגיעים לקהלים שלא הגיעו לקלפי בסיבוב הקודם. 
 

ההצבעה הערבית בבחירות אפריל הסתכמה ב־49%. הם אמורים לתרום את חלקם בסיבוב הבא לטובת הניסיון של מנהיגיהם לצופף שורות ומראית עין של אחדות. כרגע רק דיבורים, כלומר קטטות. יוזמה להקמת רשימה ערבית־יהודית מחוץ למפלגות הקיימות אופסנה עקב הקדמת הבחירות. אצל היהודים שיעור ההצבעה היה 67% (החרדים 80%). לא נערך סקר מקיף אמיתי על המאפיינים של סרבני ההצבעה, אבל רמת המחויבות של מצביעי ימין חרדים מזרחיים מתנחלים וביביסטים היא הרבה יותר מובהקת מזו של סרבני ההצבעה היהודים, שהם קהל המטרה של מפלגות האופוזיציה. 
 

מאחר שהתנאים לא השתנו מיום ההצבעה האחרון, השאלה היא לא מה יזיז את סרבני ההצבעה לקלפי אלא מי יזיז אותם. זה לא סוד מדינה שאני סבור שאהוד ברק הוא האיש הנכון, ועכשיו הוא הזמן הנכון. לא משום שהוא ימין או שמאל, הרס את העבודה או את המדינה, אלא משום שהוא היחיד, להערכתי, עקב מבנה אישיות והבנת המערכת, שעשוי ללכת ראש בראש מול הגוש הרבני והמתנחלי בהמשך הדרך. שום שינוי משמעותי לא יקרה בחברה הישראלית ללא עימות עם הגוש הזה, ושום שינוי משמעותי לא יקרה אם הבחירות יחזרו על עצמן. 
 

גילוי נאות

לפני כשבועיים הייתי אצל ברק. סתם עניינים כאלה ואחרים. אף מילה לא נאמרה על האם הוא מתכוון לרוץ כאן או שם או בכל מקום אחר. לא היה טעם לדבר על זה, מפני שאני מכיר את הקליינט. כתבים לענייני מפלגות מספרים שהוא מתמודד על הפלטפורמה הדולפת של מפלגת העבודה. אין לי מושג אם ואיך יעבוד בבחירות אפקט ברק והעבודה על סרבני האלקטורט הנעלם. והמהלך עצמו יהיה חסר תועלת אם התוצאה תהיה חלוקת מנדטים בין העבודה לכחול לבן. רק איחוד שתי המפלגות עם תוסף של אנרגיה מתפרצת עשוי, במגבלות האולי הסבירות, לחולל את השינוי.

מה שבטוח הוא שבמהלך השיחה עם ברק היה ברור שהבן אדם זועם. הן על המצב והן על המחסור בזעם אצל מי שצריך להסתער. מה שהיה אמור להיות שיחת בוקר נינוחה על כוס קפה (האיש הזה לעולם לא יהיה בריסטה) התגלגל לפינת ההחתלה של מי שאמורים להרים גל זעם ציבורי שיגרור את סרבני ההצבעה ופשוט אין להם את "זה". 
 

מדובר בחבורת הארבעה של כחול לבן. אנשים נכונים וראויים. הם הביאו 35 מנדטים (כבוד והוקרה) ומנעו לפחות בשלב הזה הקמת ממשלת אופל ימנית. הבעיה: הם חסרים את הקילר אינסטינקט. כמו בלהקת כלבים בגינה הציבורית הם מרחרחים זה את זה כדי להבין עם מי בדיוק יש להם עסק, ועדיין לא הצליחו לעבור משלב כלבי הזאב המאולפים לשלב הזאבים הקטלניים. הטירונות שלהם זועקת מכל משפט לעוס (של יועציהם) שהם משננים בתקווה לצלוח את הסיבוב בקולוסיאום הציבורי. הקהל ביציעים סביב הזירה מכיר את כל הטריקים והשטיקים, והוא מצפה שיהרגו משהו או מישהו, אחרת הם עצמם ייגררו מחוץ לזירה. 
 

ביציעים רוצים לראות גלדיאטור־על. אני מניח שחלק מהזעם של ברק על כחול לבן הוא אולי ההתחממות שלו על הקווים לקראת הכניסה למגרש. שלושה חודשים לבחירות הם כלום במונחים של שינוי תודעה, והם המון זמן במובן של הופעת דאוס אקס מכינה שמגיח בדקה התשעים ורושף ניצוצות זעם על תקן דה גול או צ'רצ'יל.
 

כמה ימים אחרי פגישתי עם ברק נערכה בכנסת הצבעה על מינוי מבקר המדינה. המועמדים היו מתניהו אנגלמן מועמד הקואליציה וגיורא רום מועמד האופוזיציה. דיברו על "הצבעה חשאית" שבה הכל פתוח, אבל לא היה ספק שמתניהו לוקח. אחוות עבריינים נמלטים שלוחמים על החיים ועל כבוד ושררה תביס בקלות טירונים בסלואו מושן. וכך היה. למחרת עלה רום לשידור אצל רזי ברקאי ותיאר את אווירת החפיף שמצא בחבורת כחול לבן: "בניתוח לאחר המוות, כשסיכמתי לעצמי את השבועיים, אמרתי 'מה זה היה כחול לבן ועלתה בעיני רוחי היחידה הצבאית הזאת בגבעת חלפון, לפחות בדרג המפקדים... התהליך הזה של בחירת מבקר המדינה התאפיין יותר מכל דבר אחר בשטחיות עד כדי זילות...". 
 

מינוי רום לא נכשל בגלל דיונים שטחיים אלא משום שהוא אדם ישר ויש לו רקורד בניהול נקי של מערכות גדולות. אולי רום מקטר משום שהוא נחשף בשיחה עם ממליציו לעגמומיות של מי שזה עתה למדו את חוקי המשחק, אבל סביר יותר להניח שבכחול לבן הבינו מראש שסיכוייו אפסיים ולכן לא יצאו מגדרם. 
 

מצד שני, הם לא הבינו שגם את המלחמות האבודות חייבים לנהל בזעקות קרב ורצח בעיניים. כולל הגשת בג"ץ חסר סיכוי על הכשלים של מועמד הקואליציה, וגרוע מכך: הם היו מוכנים ללכת על הפסד בכבוד ובממלכתיות. אבל כמו בכדורגל, מישהו צריך להסביר להם שבעידן של קץ הממלכתיות נגמר גם עידן ההפסדים בכבוד. ואם צריך להביא שחקן כאסח, אזי הסחורה הכי חמה בשטח כיום היא אהוד ברק, שעליו מספרות אגדות העם שהוא לא סופר אף אחד כשהלסתות ננעלות. 
 

ורק שלא יתחילו להסביר למה רק לא אהוד. כמו כולם אני מכיר את הבעייתיות של ברק ואולי קצת יותר, אלא שכיום מדובר בכעסי משנה. מי שמחפש בעת הזו שובר שוויון לא עושה חשבונות צד אלא הולך על הסיכוי המושכל. הסיכויים כמובן נגדו. אין סיכוי לעניות דעתי הבלתי מלומדת שברק והעבודה יביאו את סרבני הקלפי, אין סיכוי שחבורת הארבעה של כחול לבן תיאות גם לחבור לעבודה וגם להמליך את ברק. אני מניח שישוחררו בלוני ניסוי שיבחנו את הקולות מן השטח ויורצו סקרים שיבחנו את המים. פתאום דני יתום יפציע משום מקום וכו' - אבל כדי שייווצר האפקט של הזעזוע הטקטוני האמיתי, חייבת לבוא החלטה מנהיגותית של מנהיגים שבעצם מודים בכך שהם אינם כאלה. נראה אתכם.

tguvot@maariv.co.il