התנהלותה של איראן מזכירה את הסיפור על הזגג ששלח את בנו לשבור שמשות כדי שיוכל לתקן אותן. לאחר התקריות בסוף השבוע נצפו ספינות משמר של חיל הים של משמרות המהפכה מסלקות מהאזור ספינות אזרחיות שביקשו להושיט סיוע ולמשות מן המים את אנשי הצוות של הספינה היפנית שנפגעה. משמרות המהפכה משו אותם מהמים כדי למצב את עצמם כמושיעים ולא כתוקפים.



כמעט לכל העולם ברור כי משטר האייתולות, במישרין או באמצעות שלוחיו (החות'ים בתימן), עומד מאחורי החבלות והתקיפות בחודש האחרון נגד מכליות הנפט במפרץ הפרסי/ערבי. איראן מנהלת מדיניות שהולכת על הסף נגד החנק הכלכלי שמטילה עליה ארה"ב באמצעות העיצומים הקשים המושתים עליה. היא פורמת אט אט את הסכם הגרעין שנחתם לפני כארבע שנים, לאחר שממשל טראמפ פרש ממנו. היא מאיימת בסגירת מצרי הורמוז ובפגיעה בחופש השיט במפרץ שדרכו עובר כרבע מכלל יצוא הנפט בעולם, והיא פוגעת במכליות נפט, תוך מאמץ להסתיר את טביעות אצבעותיה, כדי לאותת שאם היא תתקשה לייצא נפט, גם שכנותיה למפרץ (ערב הסעודית, איחוד האמירויות, עומאן, כוויית, עיראק) לא יוכלו לעשות זאת.
 

אך בכל הצעדים האלה שנקטה אין משום שבירת כלים. היא משחקת באש, אך התבערה שהיא מדליקה היא עדיין קטנה וניתנת לכיבוי. מנהיגי איראן בונים על כך שיש עדיין פער בין הקו הלוחמני של ממשל טראמפ לבין שאר העולם. לפי שעה, רק בריטניה (וכמובן גם ישראל) מתייצבות בגלוי מאחורי וושינגטון כשהכריזו כי אין להם ספק שאיראן נושאת באחריות לפעולות החבלה. שאר המדינות, כולל האיחוד האירופי ויפן, טרם נקטו עמדה. גרמניה הבהירה כי אין עדיין הוכחות ברורות לאחריותה של איראן. החברה היפנית, שבבעלותה המכלית שנפגעה, טענה כי הפגיעה נגרמה מטיל או מחפץ מעופף אחר, לעומת המודיעין האמריקאי שמעריך כי היא נפגעה ממוקשים ימיים שהוצמדו אליה.

 
כדי לגנות את איראן באופן חד־משמעי, הקהילה הבינלאומית, ובוודאי מועצת הביטחון, זקוקות לראיה חותכת. ל"אקדח מעשן". מה שסיפקו עד כה המודיעין הישראלי והאמריקאי, כולל תמונה של ספינת משמר איראנית המפרקת מוקש מאחת המכליות, אינו מספק את הספקנים, ובוודאי שלא את מנהיג האופוזיציה בבריטניה, ג'רמי קורבין, שמוכן לקנות את הרמיזות של איראן כי מדובר בפרובוקציה אמריקאית כדי להפליל את איראן. קורבין ושכמותו מוכנים להאמין בהאשמה שמפנה איראן נגד ארה"ב כי היא מעוניינת בהסלמה כדי לחרחר מלחמה ולהביא להפלת המשטר בטהרן, או לחילופין, שמבצעי הפעולה הם אנשי אל־קאעידה (שבעבר הרחוק תקפו משחתת אמריקאית סמוך לתימן) או ארגון המדינה האסלאמית (דאעש).

גם בממשל ארה"ב יש מחלוקת באשר לתגובות הנדרשות: הניצים, כמו היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון ושר החוץ מייקל פומפאו, סבורים כי על ארה"ב לבלום עתה, גם במחיר של עימות צבאי, את ההתגרויות של איראן כשהן עדיין בחיתוליהן. טראמפ אינו רוצה במלחמה, משום שהוא מתנגד לכך שארה"ב תהיה "השוטר של העולם", וגם משום שבתוך פחות משנה הוא נכנס למערכת בחירות לכהונה שנייה.
 
זאת בנוסף לכך שגם סין ורוסיה, שטראמפ הכריז עליהן מלחמת סחר ועיצומים, אינן ששות להתייצב לצד ארה"ב. ואם לא די בכך, המתיחות במפרץ מביאה לעצבנות בשווקים הבינלאומיים ומעלה את מחיר הנפט, מה שמשרת את רוסיה, שהיא אחת מיצואניות הנוזל השחור הגדולות בעולם.
 
אף שברור כי וושינגטון וטהרן אינן רוצות בעימות צבאי, קשה לראות כיצד והיכן יימצא הסולם שיוריד את שני הצדדים מהעץ שעליו הם מטפסים. עם זאת, על אף חוסר האמון בין שני הצדדים, הדלת למשא ומתן עדיין לא נסגרה. טראמפ עצמו משאיר אותה פתוחה, וכך גם מנהיגי איראן, למרות הרטוריקה של המנהיג העליון עלי חמנאי, שדחה כל הצעה לחזור לשולחן הדיונים.