1. בג"ץ לסל, וחסל

מדוע החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות דווקא את אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים? נכון, ח"כ אוחנה הוא מתמודד מוביל לתואר "לוחך מצטיין", שעליו נאבקים בשיניים ובציפורניים מלחכי הפנכה המצטופפים מתחת לשולחנה של משפחת המלוכה, בציפייה נואשת לפירור שיישמט ארצה. הוא גם נחשב מקורב ליורש העצר בכבודו ובעצמו. הוא גם לא נמנה עם עושי הבושות הסדרתיים. בחור רהוט, משכיל, מחונך, לבוש בקפידה. האם זה מספיק?

חשד אחד, שלא הועלה נגד נתניהו מעולם, הוא האפשרות שישקול שיקולים לאומיים בבואו למנות מינויים מהסוג הזה. בטח לא עכשיו, כשהבית בוער והזמן לשימוע מתקצר. מי שטובת המדינה לנגד עיניו לא ישקול למנות פאדיחה מתגלגלת בשם איוב קרא לשגריר במצרים. אבל אז הפציע שר המשפטים הטרי בעצמו ובקולו והסביר לנו, בראיון לערוץ 12, למה זכה בתפקיד.

אוחנה הנחית התקפת אמוק על בית המשפט העליון, אושש את אמירת העבר שלו שלפיה אין חובה לציית תמיד לפסיקותיו והביע אפילו חשש מהעובדה שכנופיית שלטון החוק (אלה מילים שלי) עלולה לתפור לו תיק. עיון מדוקדק בהגותו של השר כפי שנפרסה בראיון חושף את המובן מאליו: הוא בעצם הודיע שהגיע כדי לסדר חסינות לנתניהו. נקודה.

אמיר אוחנה. קרדיט: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

כבר באותו ערב נאלץ אוחנה לפרסם סוג של "הבהרה" בעמוד הפייסבוק שלו. ישראל היא מדינת חוק, לא התכוונתי וגו'. הוא הסביר שבדרך כלל דווקא יש חובה לציית לפסיקות בית המשפט (כמה יפה מצדו), אבל במקרים של פיקוח נפש או שיקולים ביטחוניים הקשורים לחיי אדם, אפשר להתעלם. השלב הבא יהיה, כמובן, שלב החסינות לנתניהו. האם יש פיקוח נפש גדול מהצורך להגן על נתניהו? כשהחסינות תיפסל על ידי העליון (ובצדק, כפי שנפסלה הענקת החסינות לח"כ גורלובסקי בזמנו), הסיפור הזה יחזור אלינו כבומרנג.

הרי לאבד את ביבי זה שיקול ביטחוני מהמדרגה הראשונה, לא? הרי ברגע שבו תנותק המשפחה הזו מעטיני השלטון, ייגזר גורלו של העם היהודי ותיפסק שלשלת הדורות. הרי אפילו הגברת בכבודה ובעצמה (שהפכה השבוע, רשמית, לעבריינית פלילית) כבר צווחה באחת ההקלטות ש"בלי ביבי ישראל אבודה". אז אם פירושה של החלטת בג"ץ הוא אובדן הנכס הלאומי הזה, לא תהיה לנו ברירה ונצטרך להתעלם ממנה. בג"ץ לסל, וחסל.

את הדברים האלה, אני מזכיר, אמר שר המשפטים של מדינת ישראל. מה שנשמע מעורר פלצות ולקוח ממחוזות המדע הבדיוני לפני חודשים ספורים, הפך למציאות. כשנשיאת ביהמ"ש העליון מעיזה להתייחס לדבריו למחרת ("בין תפיסת העולם של אוחנה לבין אנרכיה, הדרך קצרה"), מתעוררת מרבצה אבן הראשה השנייה של מקדש החסינות, הידועה גם בשם "בצלאל סמוטריץ'", וקובעת כי "חמור מאוד שנשיאת בית המשפט העליון מרשה לעצמה לבקר את שר המשפטים הנבחר בצורה חריפה ובפומבי".

אם האירוע הזה היה מתרחש בעוד כמה חודשים, או אחרי הבחירות, סביר להניח שמישהו היה מורה לשים את הנשיאה אסתר חיות במעצר מינהלי תכף ומיד, לבל תשחית את נפשו הרכה של הציבור. לשיטתם, מותר לשר המשפטים להתנקש במערכת המשפט בפומבי. לנשיאת בית המשפט העליון אסור להתייחס לזה. אנחנו אמורים למות בשקט, בלי טענות. התליינים שלנו הם ח"כ אמיר אוחנה וח"כ בצלאל סמוטריץ'. אבל בואו נראה את הצד החיובי: הפעם סמוטריץ' לא הביא ג'ריקנים מלאי בנזין. לזה ידאג נתניהו.

2. אופיום להמונים

יש משהו שגובר גם על שיקולי ההישרדות של ביבי ועל האינטרס המפלגתי להגדיל את הליכוד ככל האפשר. מדובר בכוח עליון שמונע מנתניהו לשריין את איילת שקד בצמרת הגבוהה של הליכוד. נתניהו יודע לקרוא סקרים, ואני מניח שהסקרים המונחים לפניו לא שונים בהרבה מסקר העומק המונח לפני שקד עצמה. בימים אלה, כשכל קול חשוב, כשבכרטיסייה של נתניהו נותר ניקוב פנוי אחד, ויתור על שקד משול לטירוף. טוב, אולי לא היה נכון להשתמש במילה הזו. אבל זה המצב, לפחות בינתיים.

אף על פי שהח"כים סביבו מתפלצים, אף על פי שהפעילים המסורים ביותר נחלצים, "בלפור" בשלו, ואיילת מטיילת בין נפתלי, לרב־רפי, לפייגלין ולכל השאר ומתלבטת. בסוף היא עוד תיאלץ לעמוד בראש הימין החדש או איחוד ימני כלשהו, עם אופציה ללכת לבלוק טכני עם אביגדור ליברמן, אולי אפילו לאיחוד רשימות בשיטת הריצ'רץ', בסגנון מה שליברמן ונתניהו עשו ב־2013. אירוע כזה הוא התגשמות כל הסיוטים האפלים ביותר שטורפים את שנתם של בני הזוג באחרונה. הפעם הם לא יהיו תלויים רק באיווט, אלא גם בשקד. טובים השניים.

את האמת הפשוטה כולם יודעים: יודע אותה ישראל כץ ויודע גם גלעד ארדן. יודע גדעון סער ויודע יולי אדלשטיין ויודע אבי דיכטר ויודע צחי הנגבי ויודעים אפילו הביטנים והאמסלמים וחובשי השורות האחוריות וחובשי הספסלים הנידחים ביותר. האמת הפשוטה היא שבנימין נתניהו הפך לנטל על הימין. כל מועמד אחר מצמרת הליכוד יכול היה להרכיב ממשלה יציבה בחמש דקות. ממשלה רחבה, מאחדת, עם כחול לבן ובלי שוליים קיצוניים או לשונות מאזניים סחטניות. ממשלה שתוריד את מפלס הרעל, תנקז את המוגלה ותנסה לצנן קצת את האווירה.

כל אחד, חוץ מנתניהו. רק הוא רותם מדינה שלמה לצרכיו המשפטיים ולוקח את עם ישראל כבן ערובה, אחרי שהבטיח שהאישומים יקרסו כמגדל קלפים ולא היה כלום כי אין כלום. אחרי שהודיע שלהמלצות המשטרה אין תוקף ונראה את הפרקליטות, וזלזל בפרקליטות כי מי שקובע הוא רק היועמ"ש, ומחק את היועמ"ש כי הכל ייפול בשימוע. אבל שום דבר לא נפל והוא מנסה להתחמק מהשימוע. את האמת הזו כולם יודעים. יודעים, ושותקים.

בינתיים התחפש נתניהו לסנטה קלאוס. הנה, מודלף מסביבתו שתכף הוא מעביר חוק שיאפשר לכל אחד מאיתנו להחזיק עציץ אחד של קנאביס. 15 שתילים בסך הכל. פעם קראו לזה אופיום להמונים. אחר כך הוא "מתערב" בסוגיית הצהרונים ופותר אותה. אחר כך הוא ממנה לעצמו יועצת לענייני בעלי חיים ואז הוא נזכר בעולי חבר המדינות וממנה יועץ לענייני וטרנים רוסים, כדי לנסות לרוקן את ליברמן ממצביעיו. אנחנו שלב אחד לפני חלוקת החרוזים הצבעוניים.

בתוך כל ההבלים הללו מאשר פרקליטו שביבי אכן יגיע לשימוע, אבל יש לדחותו לאלתר, כי זה לא אנושי לצפות ממנו גם לנהל את קמפיין הבחירות וגם להתכונן לשימוע. את זה אומר אותו אדם שטוען שיוכל לנהל משפט שוחד בשלושה תיקים כבדים במקביל לניהול המדינה המסובכת ביותר לניהול עלי אדמות, היא מדינת ישראל.

3. ידידי המשפחה

מסביבו של נתניהו ייהום הסער. בשבועות האחרונים העזו כמה עיתונאים, פובליציסטים ומובילי דעה בימין להרהר הרהורי כפירה כלשהם באשר להפיכת "נתניהו" למושג נרדף ל"ימין". מתברר שהנרדף הפך רודף. כי אם נתניהו=ימין, הרי כל מה שלא נתניהו=שמאל. בכך תורם נתניהו את תרומתו הצנועה להגדלת השמאל הישראלי הרבה מעבר למידותיו: הנה, בשמאל אפשר למצוא את ליברמן, גדעון סער, הנשיא ריבלין, קלמן ליבסקינד, פרופ' אריה אלדד, בוגי יעלון, יועז הנדל, צבי האוזר, נפתלי בנט ואיילת שקד כמובן, ועוד רבים, טובים וסמולנים אדוקים שכמותם. אז אם יש מישהו שמעז לכפור באמת המוחלטת הזו, סוקלים אותו בכיכר העיר, מודיעים לו שהוא בוגד ומסמנים אותו כמי שעומד להסגיר יהודים לידי הקוזקים.

להשלטת הטרור הזו אחראית קבוצת שליחיו של נתניהו בתקשורת. הם מסורים אפילו יותר משליחי חב"ד. הם קנאים שלא רואים שום דבר בעיניים, למעט הצורך לרצות מיד ובאופן מוחלט את אדונם וגבירתו. אלא שמדי פעם מתרחשות תקלות משעשעות. כך, למשל, התראיין השבוע בני ציפר לאחד הערוצים וברגע של היסח הדעת מהול בנפיחות עצמית אמר את המשפט הזה: "בלי נתניהו, הימין זו ערימת זבל". התחלק לו, לציפר. כמובן שלקח כמה שעות עד שעלה להסביר שלא התכוון, דבריו הוצאו מהקשרם, ושמדובר בזבל אורגני ידידותי לסביבה וכיו"ב.

ציפר לא בודה דברים מלבו. הדבר היחיד שהוא אחראי עליו באמת זה הפפיון. בשבוע שעבר סיפרתי כאן איך אחד ממקורבי נתניהו ישב בטלוויזיה בוקר אחרי השתלת הריאה שעברה הגברת הראשונה נחמה ריבלין, וטען שהיא קיבלה את הריאה בפרוטקציה, הקפיצו אותה בתור, הפעילו מנופים שלטוניים כדי לגזול ריאה ממושתלים שמגיע להם (אלה המילים שלי). ובכן, עכשיו מותר לגלות שמדובר בציפר. בשבוע שעבר הוספתי גם שכששמע ציפר את האמת, מפי אחד מאנשי הנשיא שהרים לו טלפון, התנצל ופרץ בבכי. הוא גם שיגר כמה וואטסאפים (השמורים במערכת) שמהם ניתן היה להבין מאיפה ידע על מזימת ההשתלה. הוא לא בדה את המזימה הזו מהרהורי לבו.

בני ציפר. קרדיט: יח"צ

אז הנה הסיפור המלא: את דברי המשטמה שלו ירק ציפר באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה. זה היה למחרת השתלת הריאה שעברה ריבלין. הנשיא, שבדרך כלל לא רואה טלוויזיה בבוקר, המתין בבילינסון שרעייתו תתעורר מהניתוח הקשה ודווקא יצא לו לראות את תצוגת השנאה הזו בשידור חי. ריבלין התפוצץ. נחמה מורדמת ומונשמת בעוד "ידיד המשפחה" המלכותית מתיר את דמה בטלוויזיה תוך פיזור בדותות.

באותו ערב הגיע ריבלין לאזכרה הממלכתית לחיילי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. הוא פגש שם, כמובן, את ראש הממשלה נתניהו. ביבי היה שופע אמפטיה והבנה. "מה שלום נחמה, אנחנו כבר מאוד רוצים לבקר אותה", התייפייף. "אתם רוצים לבקר אותה", ענה לו ריבלין, "אבל בינתיים אתה שולח את השועלים הקטנים לחבל בה". נתניהו שאל במה מדובר. ריבלין סיפר לו. נתניהו היה מזועזע. הוא חזר על תצוגת ה"מה?? מה פתאום?!", ואפילו שכנע. לשחק הוא יודע.

אחר כך הרים טלפון לציפר וגער בו. תתנצל, דרש. ציפר שחרר איזו התנצלות רפה. אחר כך, כששמע מפיו של אחד מאנשי הנשיא על הסבל שעברה נחמה ריבלין והסבירו לו שלא זכתה לעדיפות כלשהי, פרץ בבכי. אלא שבאוזני כמה קולגות שלו, הוא דווקא התפאר והתרברב איך הצליח להוציא מדעתו את הנשיא ואיך גרם למהומה ממלכתית בין משכן נשיאי ישראל למעון ראש הממשלה, ואיך ואיך.

נדמה לי שציפר עצמו היטיב להגדיר את כל המתואר כאן: ערימת זבל. אני משוכנע שלא בנימין נתניהו שיגר אותו לאולפנים במשימת הכפשתה של מי ששכבה באותם רגעים מורדמת ומונשמת. הבעיה היא שכשאתה מגדל חבורה מהסוג הזה בחצר האחורית שלך, תוך זמן קצר מגיעים גם הנחשים.

תגובת ציפר: "בסך הכל אמרתי שלמיטב ידיעתי מעל גיל 60 לא עושים בארץ השתלות ריאה. התנצלתי על האמירה הזו מיד כשדוברת הנשיא התקשרה אלי. אני לא צריך התרגשויות וסיפוק מאירועים מהסוג הזה. בסך הכל, האירוע הזה עשה לי רע, ולא טוב. זה נכון שראש הממשלה התקשר אלי, אבל אני לא צריך את נחמה ריבלין כדי לקבל תשומת לב מראש הממשלה".

4. הערוץ החרדי

מעטים ידעו על הדרמה שהתרחשה בחדרי החדרים האחוריים ביותר של המערכת הפוליטית ערב ההצבעה הגורלית לפיזור הכנסת. גיבורינו הם "המתווך", איש עסקים שאינו חרדי, המקורב מאוד לצמרת אחת החסידויות החשובות ביהדות התורה (שאינה חסידות גור). הוא עבד מול חצרו של "האדמו"ר", אחד האדמו"רים החשובים ביהדות התורה, מאותה חסידות. המגעים התנהלו מול חבר כנסת אחד מכחול לבן, המקורב לבני גנץ, ועוד כמה פעילים בכירים, חלק מהם מיש עתיד.

זה הפציע במוחו של "המתווך" יומיים לפני שהכנסת פיזרה את עצמה לדעת. הוא ידע שבצמרת יהדות התורה מבשילה ההכרה שהיום שאחרי נתניהו מתקרב. הם לא רצו בחירות. הם הביאו הישג היסטורי של 16 מנדטים והבינו שכל זה משועבד לצרכיו של איש אחד. הם רצו לגשש דרך אחרת. "המתווך" פנה לצמרת אותה חסידות ושאל אם יש על מה לדבר מול כחול לבן. אמרו לו שכן. הוא ביקש אישור להעביר את המסרים. הוא קיבל אישור, וגם מכתב חתום, קורקטי ועמום, שמייפה את כוחו לצאת למסע הדילוגים החשאי שלו. אז הוא יצא.

בהתחלה דיבר עם אחד היועצים האסטרטגיים של כחול לבן, שהפנה אותו לח"כ המקורב לגנץ. הח"כ המקורב זרק אותו מכל המדרגות. אבל הוא לא התייאש. הדרישה החרדית הייתה פשוטה: שכחול לבן תתחייב לאמץ את "פשרת נתניהו" בעניין חוק הגיוס. הקשקוש הזה עם העברת מכסות גיוס האברכים מהחוק להחלטת ממשלה, או משהו. היה לו ברור שזה פתיר. הבעיה הייתה הזמן שהתקצר והאמון שלא היה קיים.

בינתיים הגענו ליום ההצבעה עצמה. המתווך כבר מצא מסילות ללבם של כמה מאנשי לפיד. זה לא היה "ערוץ אחורי", זה היה אחורי האחוריים. הרעיון היה להחליף מכתבים בשיטת ה"פעימות", כשבכל מכתב גוברת המחויבות, כדי לייצר אמון. החרדים רצו שעל המכתב הסופי של כחול לבן יהיה חתום גם לפיד, לא רק גנץ. הם ידעו שלפיד הוא הבעיה. "המתווך" הציע להביא עורך דין בעל שם שיהיה הנאמן על שני הצדדים. החרדים אמרו לו עזוב, אתה מהימן עלינו. אין זמן. אז הוא המשיך לעבוד. את המכתב אמורים היו החרדים לקבל במקרה שכחול לבן תתהפך עליהם. הם הסכימו להצביע נגד פיזור הכנסת בתנאי שיובטח להם עניין פשרת הגיוס. אם גנץ לא יעמוד בהבטחה, "המתווך" הבטיח לחשוף את המכתב.

בני גנץ ויאיר לפיד. קרדיט: יונתן זינדל, פלאש 90

בכחול לבן חששו. "הם פוחדים מספין, אני יכול להבין אותם", סימס אחד מפעילי המפלגה למתווך בשעה תשע ושבע דקות, בליל פיזור הכנסת, "חוץ מזה, אם לביבי יש מרד בליכוד, הוא גם ככה לא יכול להעביר את פיזור הכנסת בכזו קלות". המסרון הזה שוגר קצת פחות משלוש שעות לפני ההצבעה המכרעת. בשלב הזה עוד האמינו יועז הנדל וצבי האוזר שיש להם ביד חמישה עריקים מהליכוד, אלה שיצאו להצטלם יום קודם כשהם אוכלים סנדוויצ'ים בסוג של מרד רב"טים פתטי. גם רועי פולקמן הבטיח שלא יגיע. יחד עם החרדים, ביבי יכול להיכשל, הכנסת יכולה להינצל, השמיים הם הגבול.

הבעיה לא הייתה רק חוסר אמון. בסביבת לפיד לא התלהבו מהרעיון. הבחירות האלה, הם אומרים, יהיו על דת ומדינה. שם נמצא מאגר הקולות הגדול ברגע זה. הדרך להביא את החרדים היא לנצח בבחירות. לנתניהו אין יותר קלפים בשרוול. אנשי לפיד היו משוכנעים שטומנים להם מלכודת. ספין של החרדים שמטרתו להלבין את פניו של לפיד ולעשות לו מה שנתניהו עשה לגבאי, כלומר זובור בכיכר העיר. לפיד לא נפל למלכודת הפתאים הזו. אבל נדמה לי שהוא לא מעריך מספיק את המאורע. נדמה לי שלא מדובר בספין. החרדים חכמים בהרבה מהממוצע בפוליטיקה שלנו. הם מבינים שהגיע הזמן להתנתק מחיבוק הדוב של נתניהו, לחזור ממצב האוטומט שלהם לתנוחה החביבה עליהם עוד יותר, תנוחת לשון המאזניים.

לדברי "המתווך", כל חברי הכנסת של יהדות התורה היו מודעים למהלך. לא כולם הסכימו. בעיקר לא יעקב ליצמן ומאיר פרוש. את ליצמן, אומר המתווך, אפשר היה להביא. האדמו"ר שהיה בסוד העניינים אמר שאם נגיע לגשר, נחצה אותו. הוא ייסע לאדמו"ר מגור וישכנע אותו. לגבי פרוש, הסיטואציה מורכבת יותר. מדובר בח"כ הימני ביותר ביהדות התורה. אגוז קשה לפיצוח. כך או אחרת, שכבת הקרח העבה הרובצת בין כחול לבן לחרדים מזכירה את הקרחונים באנטארקטיקה. היא מתחילה להיסדק. השמש הקופחת מעליה עושה את שלה. מה שחסר עכשיו זה אופרייטורים פוליטיים מנוסים, שמסוגלים להכין את הקרקע לפריצה הגדולה שאחרי הבחירות הבאות, בכל הקשור לכחול לבן ולחרדים. הבעיה היא שאין.

5. יורדים נמוך

מפלגת העבודה כמרקחה. בכל פעם שנדמה שהחביירים לא יכולים להיות פתטיים יותר, הם מוכיחים שהם יכולים. בוויכוח בין פריימריז בקרב המתפקדים לפריימריז מקוצרים בוועידה, הוחלט לערוך "משאל" בקרב המתפקדים שיקבעו. אם אפשר לסבך את התסבוכת הזו עוד קצת, אז למה לא? הרי תמיד יש עוד לאן לרדת.

בוויכוח עצמו צודקים הדורשים פריימריז בקרב 60 אלף מתפקדי המפלגה, ובראשם ח"כ איציק שמולי. אני מתפלא על ההתעקשות של עמיר פרץ, שמשחק על זמן ומנהל מלחמת התשה. לפרץ יש מספיק מה למכור גם בפורום מתפקדי מפלגת העבודה. הוא הכי מנוסה, הוא אבי "כיפת ברזל", הוא היחיד עד היום שהצליח באמת לשנות את הגנטיקה של מצביעי העבודה בבחירות 2006. בחירתו באופציה המפא"יניקית עלולה להתפוצץ לו בפרצוף כבומרנג. חבל.

אבי גבאי הוא טרגדיה. איש טוב באמת, בעל יכולות, חלומות ואמונות, שעשה הכל נכון עד שהשתלט על השלד הבורסאי של העבודה ומאותו רגע, עשה הכל לא נכון. גבאי שבר את שיא הזמן שבו הופך יו"ר עבודה מתקווה לבנה גדולה לאכזבה שחורה וקטנה. הוא אדם נטול זדון, עמוס כוונות טובות ופטריוט ישראלי אמיתי. זה לא עזר לו.

אבי גבאי. קרדיט: יונתן זינדל, פלאש 90

אין מוקש שלא דרך עליו, לפעמים פעמיים. אין בור שלא נפל לתוכו, לפעמים חפר בעצמו. בדרבי השטנה הגדול בינו לבין משה כחלון, הפסיד גבאי. כחלון הוא האחרון שנשאר על הרגליים. בקושי, אבל חי. לדעתי, דווקא הדרך של גבאי מכובדת יותר. הוא נכשל, קיבל אחריות והלך הביתה. כחלון נכשל, האשים את כל העולם ואחותו, הזדכה על עקרונותיו וזחל מבויש בחזרה לזרועותיו של נתניהו.

6. מדבר בלפור

יואב הורוביץ הוא הנמלט האחרון מקן הקוקייה. מי שהיה ראש הסגל של ראש הממשלה נתניהו ואחר כך מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הודיע על "עזיבה" חודשיים אחרי שקיבל את תפקיד המנכ"ל במינוי קבע. "עזיבה", זה לא. גורלו של הורוביץ, איש טוב בסך הכל, לא היה שונה משל (כמעט) כל שאר קודמיו, ומדובר בכמה עשרות. גם כאן, הוא נשבע שלא יישאב לתוך בועת הטרלול, לא יחתום על הבקשות המופרכות, על הדרישות האינסופיות, אבל המשאבה הייתה חזקה ממנו.

חדי העין הבחינו בחודשים האחרונים שהיחסים בין הורוביץ ל"בלפור" אינם כתמול שלשום. אשר חיון, שהחליף אותו כראש הסגל, מקורב (כמובן) לציפי נבון, מזכירתה של "הגברת", שנפלטה בעבר כמה פעמים, אבל תמיד חוזרת. הורוביץ כבר לא נוסע ברכבו של ראש הממשלה, אלא מגיע לאירועים ברכבו שלו. הוא עולה איתו בכבש המטוס או נכנס איתו לישיבות, כדי שזה יצטלם, אבל מעבר לזה הכתף של ביבי קרה מאי־פעם.

הסיבות שונות ומגוונות: ראשית, יחסי הציבור הטובים של הורוביץ. הוא די פונק בתקשורת. הוא גם חביב על הנבחרת של כחול לבן, מקובל במערכת המשפט, מוערך על ידי העיתונאים הכלכליים. כל זה עלול להיות על חשבונם של האדון והגברת. הוא קרוב גם לאיילת שקד ואפילו, רחמנא ליצלן, לגבי אשכנזי. גרסה חדשה של "לישון עם האויב". במציאות הבלפורית, כל אייטם חיובי שמקבל מאן דהוא מוכיח שהוא בעצם זה שהדליף את כל ההדלפות המרושעות נגד מאן דהיא.

באחת הנסיעות האחרונות לרוסיה, כשנתניהו ופוטין צעדו יחד, נתפס הורוביץ כמי שבחר מטוס קטן במיוחד, וכך, במקום שרה נתניהו פסעה שם לצדם של ביבי וולדימיר עדנה חלבני שלנו, שאפילו העלתה לרשתות החברתיות שלל תמונות מהאירוע. כך או אחרת, הורוביץ איננו עוד. האיש שהיה קצין המבצעים החשאי של נפתלי בנט ואיילת שקד בפמפום ותדלוק מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה, ובכך רכש את אמונם של הנתניהו'ז, הפך למוקצה מחמת מיאוס. עכשיו, בנט ושקד הם נטל. הורוביץ עשה את שלו, הוא יכול ללכת. הבעיה היא שבמקומו אין כלום. מדבר שממה, שמיר ושית. מי שיעבור על רשימת היועצים והעוזרים שמקיפים את ראש הממשלה לא יזהה שם אחד לרפואה. הלוואי שהבינוניות הייתה שולטת. אבל היי, יש יועץ חדש לענייני העולים מרוסיה.

bencaspit5@gmail.com