מפלגות קטנות הן בדרך כלל מפלגות שבהן האידיאולוגיה טהורה יותר. גם מפלגות גדולות מציגות רעיון, אבל מרוכך מעט. לכן מפלגות גדולות פחות מתאימות לבוחרים בעלי להט אידיאולוגי בוער. זה יפה, ובעבר הצעתי לאנשים שהאידיאולוגיה באמת חשובה להם, להצביע למפלגות קטנות כי הן הגדולות באמת. זה היה מאמר שפוליטיקאים מהמפלגות הקטנות, משמאל ומימין, הודו לי עליו, גם בשיחה אישית. אני לא משנה את דעתי. מי שנראה לו שמפלגה קטנה ורק מפלגה קטנה מייצגת נאמנה את דעתו על חשיבות הדת או חשיבות הנסיגות, על מהפכה קומוניסטית שתביא שוויון, או אפילו על יצירת קבוצה שתבטא את העולים שברחו מתוצאות הקומוניזם, שיצביע עבורן.

מפלגות קטנות הן דבר מכובד בתוך השיטה הדמוקרטית. אומנם בישראל התופעה תפחה קצת יותר מאשר בארצות דמוקרטיות אחרות, אבל טוב שיש מפלגות קטנות. רק דבר אחד אסור להן לשכוח: שהן מפלגות קטנות. הבעיה במפלגות הקטנות בישראל היא שזה הדבר האחרון שהן זוכרות. כאשר סופרים את הקולות בקלפיות וכאשר הנשיא קורא לנציגי המפלגות ושואל אותם על מי הם מציעים להטיל את הרכבת הממשלה, אנו חוזים בתופעה המחרידה הקבועה שבה ראשי המפלגות הקטנות מתחילים להתנהג כאילו רוב קולות המצביעים וכל הכוח להנהיג ניתנו להם.

הם דורשים תיקים, ודווקא את הבכירים ביותר: תיק המשפטים, תיק הביטחון, תיק האוצר, תיק החינוך. התיקים האלה הופקדו אצלנו בידי מפלגות קטנות כבר מזמן. את זה חייבים להפסיק בבחירות הבאות עלינו לרעה בעוד 93 ימים, בחירות שבעצם נגרמו רק כי מפלגות קטנות (ליברמן הפעם) מתנהגות כאילו הן ולא אחר נבחרו להנהיג את המדינה.

אביגדור ליברמן. קרדיט: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

הכלל שאני מציע הוא פשוט: מפלגה קטנה - משרד קטן. נכון, אין משרד קטן, כל המשרדים חשובים, אבל נסו להיות נציג המפלגה הגדולה שאומר זאת במשא ומתן להרכבת ממשלה לאחד מראשי המפלגות הקטנות, ותקליטו את הצעקות: "מה? אתם מציעים לנו את משרד התיירות? אני קם יוצא מהחדר. לא תהיה ממשלה!".

הכלל ההגיוני ברור: מפלגה עם מספר מנדטים קטן - משרד עם מידת השפעה קטנה. בכוונה לא כתבתי משרדים ברבים, כי מראש צריך לקבוע שהמפתח הוא ארבעה מנדטים לשר ראשון (וגם זה מוגזם), ואז כל שישה מנדטים נוספים יקנו שר שני. פירוש הדבר שבממשלה שבה הליכוד או כחול לבן מקבלים 35 מנדטים, יהיו למפלגה הגדולה שישה שרים, ואז למפלגות האחרות המרכיבות את הממשלה יהיה שר אחד לכל מפלגה שעברה את אחוז החסימה, ושר שני אם המפלגה בת עשרה מנדטים וכן הלאה. זה החישוב הכי פחות מסובך במערות המפותלות והאפלות של הפוליטיקה, והוא יביא לממשלות עם מספר שרים הגיוני יותר (על פי תוצאות הבחירות האלה: ממשלה בת עשרה שרים. לא טוב?)

זה רק הכלל הטכני. החשוב יותר הוא הכלל הערכי: לא יכול להיות שמפלגה שזכתה לארבעה או חמישה מנדטים תקבל את התיקים שקובעים את גורל המדינה, ותשלוט במשרדים שבהם מקבלים החלטות מכריעות לגבי כלכלה, ביטחון, חוק, חינוך.

המגעים המתנהלים היום מתעלמים מכל ההיגיון הזה או מכל היגיון בכלל, ומלווים באיומים: “רק שר המשפטים! רק שר הביטחון! רק שק האוצר! רק שר החינוך!” הנה הסיבה להתערערות הדמוקרטיה. דיונים מסוג כזה מגעילים אזרח הבז לחטפנות. מה פתאום? האם המפלגה שלכם, שאין צודקת ממנה בעיניכם, זכתה בבחירות? אה, לא זכתה? כמה מנדטים קיבלתם? חמישה? אז מדוע אתם חושבים שסחיטה בעת הרכבת הממשלה היא הדרך האחרת לזכות בבחירות?

הרכבת הממשלה על פי הדרישה שלכם היא זכייה בבחירות בלי בוחרים. רק בכוח המיקוח שארבעת או חמשת המנדטים שלכם העניקו לכם. יכול להיות שאני עצמי בחרתי במפלגה קטנה. זו אפשרות, אבל גם אם כן, זה לא נותן למצביע למפלגה קטנה לחשוב שמעכשיו הכוח בידיו לקבוע. יו”ר סיעת כולנו, ח”כ רועי פולקמן, אמר דברים נכונים ונדירים בכנותם כאשר קבע: “עכשיו יש לנו ארבעה מנדטים, ולכן איננו רלוונטים יותר”. יש לכולנו ולכחלון כוח רק על פי מספר הבוחרים שבחרו בהם, ולא על פי התוקפנות של הדרישות שלהם.

ההתרברבות בנוסח "אנחנו לשון המאזניים!" שנשמעת בלי סוף בפוליטיקה הישראלית, משמעותה בשפה ברורה: "הצבעת הבוחרים לא מעניינת אותי, רצון העם לא מזיז לי. הדמוקרטיה היא שיטה שלמדתי איך לשבש ולסרס אותה לטובתי".