כמו צ'רלי צ'פלין הזגג ששולח את הילדון לנפץ חלונות ברחוב השקט ומופיע אחר כך בשאלה, "מישהו צריך זגג?", נזכר פרשננו להרתעות נרתעות והפתעות צפויות, כך גם נתניהו: שלוחיו מעוררים מהומות, וכשהרוחות משתלהבות ולשולחם נשקפת סכנה בבחירות, הוא ממהר לצוץ ולהרגיע:

"לא תהיה כאן מדינת הלכה" (ניקוי המדרכה אחרי סמוטריץ'), "מצאנו תקציב לצהרונים" (הצגת כחלון ככלומניק שגרם לבור ענק בתקציב), "החלטות בית המשפט מחייבות את כולם" (צביטת קוּצִיניו בלחי אוחנה, שר המשפּחים והחוֹחַנָּה בזר הקוצנים הקואליציוני שלו; שהוא גם הומוסקסואל, גם קיצוני, גם מזרחי וגם לקקן־בלפור שמדבר על עצמו בלשון "אנחנו" – "לא העלינו בדעתנו"). וכשכל אלה לא עוזרים, נתניהו מפזר באיומים נחושים את העמימות המקודשת על פעולות צה"ל בצפון, כדי להרתיע את האיראנים, הנסראללאים וב"ב, מלאיים עלינו.

הצרה שבדרום, בעוטף, על הגדר, העניינים יגעים: למרות שהחומה עומדת ושחמאס לא מעוניין כביכול בהסלמה, אבל אינו שולט, כאילו, בג'יהאד האגרסיבי, שנתמך ונשלח בידי איראן (מה עם "לא ניתן לאיראן!"?), ושכאילו אוטוטו מצרים ושליח האו"ם מרגיעים את הרצועה, ואף שלא ניכנע לעולם לטרור, אך נעשה ה־כל למנוע מלחמה, שבה חלילה ייהרגו בנים יקרים, כולל מזוודות־דולרים ותוכניות לפיתוח ולהתפרנסות ברצועה – למרות הכל, העסק לא עובד.

עוד הסכם עקיף להפסקת אש, אחרי קודמיו שהופרו בעשרות; עוד בלוני בערה ונפץ, עוד המון דליקות בשדות האזור ובחורשותיו, עוד טילים מאיימים ומכוונים מחמאס וג'יהאד, שמכתיבים את סדר יומנו, ורה"מ, שלא סופר את האזור ויושביו וממש לא מרגיש חייב בנושא לציבור ולקבינט, רה"מנו מכיל ה־כל. האיש, שמשתלח בעצבים נגד מסע הציד של רעייתו הפלילית ונגד מדליפי חקירות תיקיו במשטרה, מתמלא כאן בסובלנות ובהבנה, עם קריצת עין טקטית של סמוֹך. העיקר שאבו מאזן הגוסס והרשות הקורסת לא יחזרו להיות חלק מהפתרון, כשהם בעצמם בעיה שאסור לפתור. 
 

כי זה חזון הסטטוס קוו הנצחי של נתניהו, ותפסיקו להטרידו בקטנות כמו ה"סבבים" (מלשון סבָּבָּה) בדרום הבוער, חמאס השולטטטטט והסבל והייאוש של התושבים. יש לו מספיק צרות עם תיקיו ותיקי צרתו, השימוע והיועמ"ש, והבחירות הקרובות, כשליברמן מקרקס אותו ומתהפך בעד ממשלת אחדות עם כחולבן, בלי חרדים; והעוזרים שמתפטרים, וראשי הליכוד שמודרים לטובת לַקְקָנְאֱמָנִים, ואיילת הלא נלאית והקואליציה הזמנית ומפלגות הימין הקיצון המטורללות, והתגברות האיום האיראני במפרץ ושרה ויאיר השולללטטטטים.

אז למה שירגיע את יושבי העוטף הכועסים, המתוסכלים, אובדי העצות, שמרגישים שלאיש – כלומר, הוד רה"מותו ושרתיו – לא אכפת מהם? שעצביהם, נפשות ילדיהם, שדותיהם ורכושם, יומם ולילם הפכו לגיהינום בוער ומעשן? במה כבר יחזק אותם הזגג המזגזג, כשאין לו כל תוכנית? מה יבטיח להם שלא הבטיח בעבר, בשקרים חוצבי להבות (תרתי משמע), שתמיד נזהר מלקיים? מה יגלה להם? שיש אופציות רבות להכות בג'יהאד ובחמאס, מבלי להיסחף למלחמה ברצועה?

והרי חברי הקיבוצים בעוטף ממילא לא מצביעים ביבי, ותושבי שדרות ואשדוד ואשקלון ממילא מצביעים ביבי. אז יש איזון וכל הצדדים ווין־ווין או לוז־ווין או לוז־לוז. העיקר שהסטטוס קוו חי וקיים ובועט, ואפילו ליברמן, ברק, כחולבן, הטילים ובלוני הנפץ והבערה לא יוכלו לו. עוד 91 יום לבחירות, יא מנאייק!