מישל אובמה לא מנהלת (בספרה) את מלחמתו של בעלה, שלה הייתה שותפה מלאה, אלא משרטטת את עלייתה של ילדה שהייתה טובה יותר, חכמה יותר וחזקה יותר - מפרברי העוני של שיקגו לאוניברסיטת פרינסטון ומשם לארגוני זכויות אדם, עד לזוגיות ולמשפחתיות ולמסעות הבחירות והזכייה בנשיאות. כולל התמודדות 24 שעות ביממה עם העין הציבורית של המפלצת הפוליטית. מישל נמנעת מרגשנות סינדרלה, ועדיין ניתן לחוש את ההתפעמות שלה מממדי התפקיד. לפעמים נדמה שההתמודדות עם רתמת הפרוטוקול של הבועה המוגנת של היות אשת הנשיא - היא קשה ומתישה יותר מזו של ברק. הוא כאילו החליק לשם באלגנטיות חסרת מאמץ, וחובות המותר והאסור החלות עליו הן זוטות לעומת החזון שאותו הגשימו יחדיו. היא גוננה על הקן, וכשפרחה ממנו למסעותיה - פרחה תרתי־משמע.
ניצחון טראמפ ב-2016 היה התגובה של אמריקה הגזענית לדרכו של ברק אובמה
עם כל הכבוד לפועלה של הגברת הראשונה לשעבר מישל אובמה, הסיפור האמיתי של האוטוביוגרפיה שלה – ויסלחו לי הפמיניסטיות - הוא בעלה
התרעות פיקוד העורף