במקום לחכות ולראות מי יזכור את יום ההולדת שלי, הלכתי לראות את דיוויד קרוסבי בבר הרבור. כמעט שלוש שנים אני מסתובב לבדי בחדריו הריקים של הבית הגדול שבו היינו אמורים להוציא באהבה את ימינו, ולאחרונה התחלתי מחשב את קִצי לאחור. כמו קרוסבי. ב–19 ביולי, כך מבטיחים, יעלה הסרט התיעודי מכמיר הלב שנעשה עליו והוקרן בחורף בסאנדנס. אחרי ניתוחי לב רבים, כבד משומש, חיים של התמכרויות נבזיות, אהבות נכזבות וחברים טובים שהפכו לצ'ילבות מרירות - אומרת אשתו בסרט שכל פעם שקרוסבי יוצא מהבית להופעה, היא משוכנעת שלא תראה אותו יותר. כך אני מרגיש כל פעם שאני הולך לישון.

בשנים האחרונות נהנה קרוסבי מעדנה יצירתית נדירה. גרסה מבוגרת ובעלת מנעד מוגבל יותר של קולו מחתלת את בלותו. אלבומיו האחרונים צפופים יחסית ונוסקים מעל הפורטפוליו המוזיקלי שלו, המלוהק בהגיגים סדוקים ולעתים מעצבנים שהם מופת של נרקיסיזם. אפילו מדור עצות ב"רולינג סטון" פתחו לו החודש, שם ישיב האורקל הקשיש על שאלות הקוראים.

"Ask The Croz" קוראים למדור.

איכשהו, למרות הצלקות בנפשו ובחזהו, הצליח קרוסבי - שהוביל תמיד את רשימת הרוקרים שלא יחצו את גיל 50 - להניח לעצמו מסלול המראה מרהיב. הוא יכול להתפגר בכל רגע, אבל הוא לא ימות חבוק בזרועותיו שלו אלא מוקף בני משפחה ואהבה. בינתיים הוא שר כמו צרצר בבר.

בדרך כלל אני שומר מרחק מבר הרבור. הריביירה של מיין מתה בחורף ומתעוררת בקיץ כדי לקבל את פני התיירים שספינות הנוסעים הגדולות שלהם עוגנות במפרץ העמוק. בר הרבור הוא המקפצה לשמורת אכדיה, אחד האתרים היותר מבוקשים באמריקה, ויש בה מלווייתנים עד לובסטרים. הייתי צריך לדעת שאין סיכוי. לא יודע על מה חשבתי. כאשר הגעתי לפתח בית הקולנוע "קריטריון", שבו היה אמור קרוסבי להופיע, הייתה התגודדות קטנה של קשישים מודאגים ליד הקופה. מההודעה שהייתה מודבקת על החלון ומשיחה עם הקופאים לא היה אפשר להבין מה קרה: האם קרוסבי חש ברע לילה קודם לכן ולא הגיע כלל לבר הרבור, או האם הגיע וחלה במהלך כיוון הכלים. בכל מקרה, ההופעה בוטלה. ההבטחה שהכרטיסים יישארו טובים למועד החדש לא הסתדרה עם המציאות המרה כפי שאני מבין אותה. קרוסבי ישוב למיין כאשר השערות הצומחות בכף ידי ינשרו. בחודש שעבר מתו ליאון רדבון, שאני מודע לצורך להיפרד ממנו ולהציג אותו באותה נשימה; מק רבנאק, הלא הוא ד"ר ג'ון, המייצג היותר מובהק של הסצינה המוזיקלית בניו אורלינס ויוצר פורה במיוחד שהעביר חלק גדול מחייו בבועת הרואין. מת גם טוני גלובר, אבל למי יש כוח. אף אחד לא כעס כאשר השמעתי בחנות היין בבלו היל את "Makin' Whoopee", הדואט הנפלא של ד"ר ג'ון וריקי לי ג'ונס. זה שיר עם גרוב אלוהי שכולם, אבל כולם, החלו גוררים עקבים על רצפת העץ בחנות והתפתלו בשאפל אטי כמו באחד מרגעי השיא של "Treme", סדרת הטלוויזיה שד"ר ג'ון נהג להתארח בה.

***

במוצ"ש האחרון שודר ב–CNN סרט תיעודי אריך נגן על האיגלז. הסרט צולם לפני מותו של גלן פריי, הוא אינו חדש, והחלטת השיבוץ הייתה סתמית ונטולת הקשר. האלבום החדש של ברוס ספרינגסטין, "Western Stars", הגיע יממה קודם לכן. הפגישה המקרית הזכירה לי שצילומי Joshua Park המככבים בגרפיקה המושקעת - כולל ספרון עם מילות השירים - אצל ספרינגסטין, הצטלמו קודם לאלבום הבכורה של האיגלז מ–1972. החדש של ספרינגסטין, כפי שוודאי שמעתם, הוא התרפקות מפתיעה ורטרואקטיבית של המזרחן מניו ג'רזי על האסכולה המוזיקלית מקליפורניה והמערב, לטענת מומחים בדמותם של ג'ימי ווב, הרי נילסון, רוי אורביסון, האמהות והאבות ואחרים. אני זיהיתי באלבום המרשים אך הלא מושלם הזה השפעה של יוצרים מאוחרים יותר כג'קסון בראון, וורן זיבון, הבירדז והאיגלז.

כל משפחתו של ספרינגסטין, חוץ ממנו, עקרה ב–1969 לקליפורניה. הוא נשאר בג'רזי עם השוטרים, הניידות, האופנועים, המנועים הרועשים וסטיבן הקטן. באוטוביוגרפיה שלו הוא מספר כמה קשה הייתה לו הפרידה מהוריו. כאשר התחתן עם השחקנית ג'וליאן פיליפס עבר ספרינגסטין לגור בלוס אנג'לס. זה לא עלה יפה. בימים המבולבלים ההם חיבר את שיר הנושא לסרט "פילדלפיה" ואפילו קיבל עליו אוסקר. הדימויים באלבום החדש לקוחים מעולם המונחים של האיגלז. זה לא טוב או רע. זה מה שזה.

אחרי 236 הופעות חושפניות של "ספרינגסטין בברודוויי" ואוטוביוגרפיה, אין פלא שהוא בחר לזוז מהפריים ולספר סיפורים על גברים, סוסים, סרטים ואלכוהול. הוא עשה את זה ב"נברסקה" (1982) וב"רוחו של טום ג'ואד" (1995) וגם אז בלי האי–סטריט בנד. ספרינגסטין יהיה בן 70 השנה. קולו אינו מה שהיה. הוא גבר המודע למגבלותיו. זה מה שמרשים באלבום החדש: הבחירה המודעת לשירים שאינם מחייבים אותו לשאגות הניצחון של "Born To Run". בלי סולו גיטרה אחד. מוקף בשמיכת פוך עבה של כלי מיתרים וגדוד כלי נשיפה. צליל שמן ושרירי שסביבו כרוך קולו של רוקר רגוע המזהה את מגבלות גילו ועושה חצי דרך לעבר ה–Crooner, מדרגת הקטיפה שעליה ניצבו זמרים מסוגם של פרנק סינטרה וטוני בנט. חרשתי את ספרינגסטין החדש באוזניות, ורוב הזמן ההרגשה הייתה כמו לשכב במולאסה חמה עם מקל וניל תקוע בתחת.

ספרינגסטין הוא מספר סיפורים מובהק, ולכן לא מפתיע שהוא מתחפש לבוקר, פעלולן סרטים, שחקן מערבונים סרטים מזקין שחייב להיות סם אליוט, שעיקר גדולתו הסרט שבו נורה על ידי ג'ון וויין, "הסצינה שקנתה לי אלף דרינקים". לפעמים הוא נשמע כמו רוי אורביסון. הוא לא נרתע משיר בשם "Chasin' Wild Horses" המצלצל בגיטרה אקוסטית המזכירה את "Wild Horses" של הסטונס מ–1971. הדימויים קולנועיים מאוד, והנוף מוכר כמו הספה בסלון. דיינרים, מוטלים, משאיות, כבישים. והכל דרך מעבד התחושות הפרפקציוניסטי של ספרינגסטין. האלבום נכתב והוקלט בנתחים קטנים במשך שנים ובמקביל לפרויקטים אחרים. ניכר בו שלא היה קל לברך על המוגמר. בעיקר משום שהוא כה שונה וחריג בנוף האורבני של הבוס. אין כאן המנונים מכוננים ולא קרבות גיטרה וסקסופון אפיים. לעת זקנה ממפה ספרינגסטין את הנוף ומתקצב את דרכו. לכן הוא נשמע כמו בוב דילן שר פרנק סינטרה. לכן אין כאן עצם פוליטית אחת ולא התרסה לכיוונו של הנשיא המכהן. אולי משום שספרינגסטין, כמו כולנו, אינו יודע כיצד לנסח את המחאה משום שהיא כה גורפת וגדולה על מילים וצלילים.

"Western Stars" הוא אסקפיזם טהור. ככזה הוא רב חסד אך לא קלאסי. משהו שראוי לשמוע במכונית בפקק התמידי ליד בוסטון. כאשר המכונית מזדחלת בתנועה אטית ואינך זקוק לשיר כמו

"Tenth Avenue Freeze–Out" כדי לדפוק איתו על ההגה. באקט מובהק של הגנה עצמית מבטיח ספרינגסטין כי יש לו שירים חדשים להקליט עם האי–סטריט בנד. את המאסטר בישלו באולפן Gateway, בפורטלנד מיין, אחד האולפנים הנחשבים ביותר באמריקה.

(במחשבה נוספת: בהאזנה שנייה שרתי כבר את השירים. עד כדי כך הם היו קליטים. אולי בגלל הנינוחות הפלגמטית ששורה על האלבום. או המברשות של המתופף. או שיר כמו "Moonlight Motel", הסוגר את האלבום ומשאיר אותך עם שורת המחץ: "It's better to have loved").

***

בינתיים בחווה ממשיך ניל יאנג לכרות זהב בארכיון המוזיקה האייקוני שלו. "Tuscaloosa" הוקלט בהופעה באוניברסיטה באלבמה בפברואר 1973. "Harvest" שלח את "לב של זהב" למצעדים והפך ללהיט גדול, מה שהכעיס את יאנג שאוהב להצליח בלי להיות ביסלי. לפני שהוא מנגן את "לב" באלבמה, חשוב לו לספר שדחה פנייה להשאיל את השיר לפרסומת בטלוויזיה. בלי קרייזי הורס שגורמים לו תמיד להתקף אפילפטי ומלווה על ידי Stray Gators, הרכב מאופק עם בן קית', חברו ונגן הסטיל, זה ערב של יאנג נדיב. אקוסטי לבדו. אקוסטי עם הלהקה ואחר כך מעבר חד לחשמלי כדי לנגן את "אלבמה", יורש העצר של "Southern Man" והשיר שהמשיך להכעיס את לינרד סקינרד בלבה של דיקסי.

שנתיים לאחר מכן, בקיץ 1975, ליקט בוב דילן חברים, מכרים וזרים מוכשרים והזמין אותם להצטרף לרביו מוזיקלי אד–הוק שאותו ביקש להנציח בסרט שעליו העמיס בדיות מהנרטיב הפיקטיבי שלו, שאת התסריט שלו כתב כאילו סם שפרד.

סיבוב ההופעות הזה, Rolling Thunder Revue, הוא אחד הרגעים המרגשים מוזיקלית בקריירה של דילן, אבל הסרט "רנלדו קלרה" (1978) היה מסע סיזיפי מייאש שנמשך ארבע שעות. את חומר הגלם המצולם לקח מרטין סקורסזה ורקח ממנו רוקומנטרי שעלה בנטפליקס. במקביל הוציא דילן קופסה של הרביו ובה 14 דיסקים, 128 שירים ועשר וחצי שעות האזנה. אחרי קופסת הריגושים של "דם על המסילה" ובעלות של 110 דולר, אין חובה להאזין לחמש גרסאות אלטרנטיביות של כל שיר. רוב הזמן הסרט מספק את הסחורה. סקורסזה הוא ממזר ממוזל שפיצח את הדנ"א הדילני, והוא מצליח להושיב את הוד בוביותו לראיונות מצולמים ונדירים בדרך כלל.

גם כאן הוא מקבל את חתן פרס נובל בן ה–78 כשהוא עדיין ציני, מצחיק, חמקמק וחותך כסכין כשהוא עושה עצמו משיב ברצינות על השאלות ומנתץ כלאחר יד את האנדרטה לכבודו תוך שהוא יוצק את הבטון בעצמו. "זה על שום דבר", אומר דילן בתחילת הסרט, "זה אפר. זה קרה לפני הרבה זמן, לפני שנולדתי".

את החומר הארכיוני הנדיר והאיכותי המתעד התרחשות מוזיקלית חשובה ברגעים של התרגשות משובבת נפש, בחר סקורסזה למהול בחכמולוגיה מגוחכת ומיותרת. על החבירה החד–פעמית של דילן, ג'ואן באאז, שפרד, אלן גינסברג ואחרים שהם מהקולות המקוריים ביותר בתרבות האמריקאית, מעמיס סקורסזה מעמדים ורגעים פיקטיביים שצילם בעצמו ומציג אותם כחלק אורגני מההתרחשות.

יש לו תירוץ קלוש: להסתתר מאחורי הקומדיה דל'ארטה שדילן עצמו העמיד, עם פניו צבועים לבן, מסיכות, תחפושות ובאאז הנפלאה מחופשת לדילן בחיקוי מיומן שלו. זה היה מקורי וחדשני לזמנו, אבל עילה קלושה להיתלות בה. שרון סטון לא הייתה גרופית של דילן כנערה, לא הצטרפה לרביו, והוא לא חיבר עבורה את "כמו אישה". היא כה נסחפה למעמקי הוויץ שעוד רגע וכמעט שילבה את רגליה.

ג'ק טאנר (מייקל מרפי) אינו חבר קונגרס לשעבר כשם שלא היה כזה ב"טאנר 88'", האמירה הפוליטית המפוספסת של רוברט אלטמן. הוא לא תיווך בין דילן וג'ימי קרטר שציטט את דילן בבחירות 1976 וקרא לו "חבר יקר שלי". שחקן מגלם את הבמאי המפוברק רולף וון דה לה שמאטע (בערך) שסקורסזה משתמש לכאורה בחומר הגלם שלו. השימוש באלטר אגו המיותר מאפשר לכולם, בעיקר לסקורסזה ולדילן, להשמיע את הביקורת המתבקשת על מדורת היוהרה שהיה הרביו, אבל זה גול עצמי בעוד שהיה די בביקורת ובמודעות של המשתתפים.

על רקע הבדיות המיותרות, זוהר הקשר הרומנטי המוחמץ בין באאז ודילן. הם היו זוג באמצע שנות ה–60. אחר כך הוא נעלם כהרגלו ללא הודעה מוקדמת ובאאז נפגעה, ומאז הם שמרו מרחק ביטחון. "אתם זוג נחמד!", צועק מישהו מהקהל במהלך הרביו. "אל תבנה מיתוסים", עונה באאז. ברגע ארכיוני שובר, מגיעים דילן ובאאז לאמת שחמקה מהם: "התחתנתי עם אישה שאהבתי", אומר דילן על נישואיו לשרה לאונדס. "ואני התחתנתי עם מישהו שחשבתי שאהבתי", אומרת באאז. "אנחנו יכולים לשיר יחד מתוך שינה", אומר דילן לסקורסזה. "היא נראית חלק בלתי נפרד ממנו באופן שאף אחד אחר ששר איתו לא יכול להיות", כתב סם שפרד על השניים. "היא כאילו יודעת כל ג'סטה שלו רק משום שראתה אותה בעבר".

מתחת לחזות הצינית, ההתנהגות האניגמטית והחובה להמשיך להפתיע, מסתתרת אהבת חיים גדולה וכמעט מסתורית, הממשיכה לגלגל את דילן בדרכים בגילו המופלג. לכן מופיעים בסוף הסרט עם רולר הקרדיטים, כל תאריכי ההופעות של דילן בשנה. זה מוצג מוזיאוני מאלף ודרך נוספת להסביר מדוע דילן הוא גדול היוצרים של דורנו. כפי שכתב שפרד בספרון הדק על הרביו: "כאשר המסתורין נפתר, עוזבים את הקייס. במקרה הזה, בקייס של דילן, המסתורין לעולם לא נפתר. השאלה ממשיכה ועולה במהלך השנים. מיהו הטיפוס הזה?".