היו לו עיניים מעט עצובות, ולפני שאפול לקלישאה, אגבה את זה בכך שאישוניו מעט נפולים כמו פנים עצובות, ולעומת המראה שלו - גבוה, תמיר, חסון - העצבות בולטת לכל מביט. הוא הגיע אלינו באחד מערבי השבוע. "נמאס לי", תקפתי אותו רגע לאחר שנכנס, "מנש, הכלב שלנו, משתין לי על הספות ועל הרצפה ואוכל כל מה שנקרה בדרכו! בחודש האחרון שילמנו 800 שקל רק על ניקויי ספות, תעשה עם זה משהו!". הבחור, שמו אמיר, חייך, הניח את ילקוטו הבלוי בצד והתכופף. "מנש", קרא לפאג השמנמן שלנו, "בוא אלי". מנש הגיע אליו, רחרח אותו והתכרבל בתוכו. "טוב, זו לא חוכמה", אמרתי, "להביע אהבה הוא יודע". אמיר, המאלף, התעלם ממני והמשיך. "מנש! למקום!", הוציא חטיף קטן מכיסו והוביל את מנש אל המיטה שלו, מה שאני ובן זוגי לא הצלחנו לעשות ימים ארוכים. כך חלפו שעתיים, אף שסגרנו איתו רק על שעה אחת, ואני מיוזעת מהמחשבה שאצטרך ללכת קילומטר עד לכספומט הקרוב ולהוציא כסף שישלם את ההפרש השעתי. אמיר מלמד את מנש לשבת, ללכת אחריו ולהקשיב לו.

"אני מבין מה זה בית חדש", ליטף המאלף הצעיר את ראשו של מנש הצעיר עוד יותר, "אבל יש לך משפחה שאוהבת אותך וזה מספיק, תאמין לי".

הוא דיבר כל כך בלחש, כמו ביקש שרק מנש יקשיב, אבל דבריו הגיעו גם לאוזני הגומעות כל פריט מידע, וסקרנותי גברה. "איך זה שאתה כזה רגיש?", התקנאתי בו. "גדלתי בין שני בתים", ענה לי, "המזל של מנש הוא שפה הוא נולד וכנראה גם יעביר איתכם את כל חייו".

את המשך דבריו לא שמעתי, גם מהכספומט שכחתי ומריח השתן של הכלב הסורר. שני הבתים שעליהם דיבר הדהדו בי ובאותו הרגע זה כל מה שעניין אותי.

***

בתינוקייה של בית החולים הסתובבה לה פקידת רווחה, חייכה למראה האבות המתגנבים כדי לגעת ביד הוולד החדש שבא לעולם ואולי להזיל דמעה בלי לחוש במבוכה אל מול המשפחה המורחבת. באמצע הלילה גם הגיעו אמהות שאף על פי שביקשו לעצמן זמן שינה, מהרגע שפשקו רגליהן וילדו את הדבר שלו פיללו תשעה חודשים ולפעמים חיים שלמים, לא יכלו להשאיר אותו בין תינוקות זרים. ולעתים הגיעו גם סבתות, שרו לתינוקות שירי ערש בשפות זרות מבעד לזכוכית קרה. בוקר אחד שוב טיילה אשת הרווחה בין מיטות התינוקות, ולידה זוג המביט על תינוקו הישן. האישה צעירה ויפהפייה, ואף שיום לפני כן חוותה את לידתה הראשונה, נראה כי חזרה לעצמה במהירות. הגבר הרבה יותר מבוגר ממנה, פניו זועפות, והוא מביט בתינוק בריחוק מסוים. היא המשיכה להסתובב ומאחוריה אחות. הן הניחו מוצץ מגומי בפי הבוכים, ליטפו את הסקרנים ואפילו העניקו נשיקות וחיבוקים לכאלו שאמותיהם עדיין כאובות במיטה. לפתע שמעו מאחוריהן צעקה: "אם אתן לא מביאות מטפלת קבועה לילד הזה, אני הורג אותו בידיים שלי!", אמר האב וטלטל את המיטה. אשת הרווחה הסתובבה ורצה לכיוון, אחריה האחות והאמא הבוכה, "ילד שלי...", היא מלמלה. האחות אחזה את התינוק בידה ושתיהן ביקשו מהאב לעזוב את התינוקייה ויפה שעת אחת קודם.

למרות תחנוני האם והסבתא, פסק השופט מאיר שמגר על העברת הילד למשפחת אומנה, וכשזה יהיה בן שנתיים יחליטו מה הלאה. בכיה של האם כמעט לא נשמע, ומי יקשיב לה? היא בעצמה אפילפטית ונתמכת על ידי אמה. לא עזרו הצעקות בבית המשפט שהאבא הוא "אבא טוב" והמשפט הזה נפלט לו בטעות מהפה, גם לא כשהציגו להם חשבון בנק המראה על מצב סוציו־אקונומי מכובד במיוחד, "אף אחד לא יסכן ילד!", קבע השופט, החותמת חתמה ומכונת הכתיבה סיימה בסימן קריאה.

בין הנביחות של מנש, המבקש מאמיר להפסיק לדבר ולשחק איתו, לבין ליטופיו של אמיר, המזכיר לו שלא שכח אותו, המשיך וסיפר לי שבגיל שנתיים, כשפגשה אותו אמו, פגישה אחר פגישה, החל להיקשר אליה, הוא אפילו זכר במעומעם איך נראתה העובדה הסוציאלית שבאה לאסוף אותו אל ידיה של זו שריחה היה לו זר עד עתה. אביו הטיל וטו, רק פעם אחת הגיע לראות את הילד, בלי מתנה, כמעט לא דיבר, וגם נשיקת פרידתו הייתה אנמית. משראו זאת העובדות הסוציאליות החליטו סופית שהילד יעבור לאימוץ, ואם בגיל 18 ירצה לפגוש שוב את אמו, יוכל לעשות זאת.

בבית משפחה חמה בחדרה גדל הילד ולו עוד חמישה אחים, כולם מאותה האמא, ובעיניו כולם היו אחיו. אף אחד לא סיפר לו שהוא מאומץ, לא גילה לו על עברו ולא התייחס אליו כ"מוקצה". בבית הספר לא פעם שאלו הילדים "איך זה שאתה כזה שחרחר וההורים שלך לא?".

"תגיד, אתה מאומץ?", צחקו וצחק גם הוא בלי לדעת כמה מנות של אמת עוברות ביניהם. אהבתו לחיות הייתה מיידית, בחצר ביתו הקים יחד עם אמו המאמצת פינת ליטוף. הם עדרו, חרשו, ניסרו וצבעו, וכמו תיבת נוח, אט־אט, התמלאה הפינה. אווזים, ברווזים, תרנגולים, ציפורים, עזים וכלב אחד, שאיתו הסגיר סודות לעתים תכופות. זו גם אותה החצר שבה ישב שעות, כשהחליט לפרוש מהלימודים בגיל 10, שעה אחרי שגילו לו שאין שום קשר דם ביניהם. שעה אחרי שגילו לו שהוא מאומץ, שיש לו אמא ואבא שמסתובבים להם אי־שם בעולם, ואם ירצה, רק עוד שמונה שנים הוא יוכל לגלות הכל. שם ישב, דמעותיו על פרוות כלבו והוא מנשק אותו ולוחש לו שגורלם זהה כל כך, שגם הוא מאומץ, וגם הוא לבד בעולם, אבל אין ממה לפחד, כי לך יש אותי, ולי יש את אמא, והיא תמיד תהיה כמו האמא האמיתית שלו.

אבל הכמו לא הספיק לו, אף על פי שהוא מעיד שהוא אוהב את אמו המאמצת אהבת נפש. בגיל 18 החליט לפתוח את תיק האימוץ, והיא נתנה לו את ברכתה, אף הגיעה איתו יד ביד אל משרדי הרווחה וישבה איתו כשאמר לעובדת הסוציאלית שהוא יודע שלאמו קוראים רונית ויש לה אפילפסיה. "איך אתה יודע?", פערה את עיניה. "כי לחבר שלי יש אמא בשם רונית ויש לה אפילפסיה. זו לא היא, אבל אני מרגיש שהן דומות". העובדת כמעט נחנקה מהקפה המהביל שבידה והגישה לנער הסקרן את תיק האימוץ.

***

ביום ההוא התלבש יפה, חולצה מכופתרת שגיהצה לו אמו, בושם טוב, ואף החזיק זר פרחים בידו. על מפתן ביתה של אמו הביולוגית, בשכונה ממוצעת אי־שם בשרון, התקהלו עשרות אנשים שבאו לראות את הבן של רונית שחזר סוף־סוף. כשירד מהמכונית, נפלה אמו הביולוגית בזרועותיו, ודמעותיה מרטיבות את חולצתו. גם סבתו הביולוגית, שניסתה להילחם בשבילו, מנשקת את ראשו ומברכת אותו בכל הברכות שהכירה. "דם זה לא מים", הוא אומר ומגיש למנש עוד חטיף, "גם אני התפרקתי, בכיתי את חיי".

לא הרבה אחרי כן הוא עזב את ביתו שם בחדרה ועבר לגור עם אמו הביולוגית, לסעוד אותה ולסייע במחלתה שהלכה והחמירה. ביום ההוא היא גם נתנה בידו תמונה ישנה של אביו, שמאז ירד מנכסיו וניתק קשר עם כל סובביו. וכך הלך אמיר בהרצליה, משוטט בין החנויות, בין אנשים מבוגרים ובין בעלי תפקידים, ומבקש את אביו. אחד מהם מסמן לו על סמטה מסוימת לא רחוק מהמרכז, ורק לקראת חצות הוא מוצא אותו, שוכב ערירי על הספסל, חיוור ועייף. "מי אתה?", מזדעק האיש כשהוא רואה את אמיר, "אתה מהבילוש? אין עלי כלום", סופק אגרופים.

"אבא...", ממלמל אמיר והאיש משתתק. לאט־לאט לוקח אותו אמיר אל חוף הים, עם שתי בירות וכמה חטיפים הם יושבים, משוחחים ומסתירים דמעה. מלבד שני כלבים, צ'אבי ואסיה, השאיר את חייו הקודמים מאחור ותמרן בין ביתו של אביו לביתם החדש שלו ושל אמו. לא עולם מדיף ריח שושנים חיכה לו. למעשה, אחרי שנים בלי הוריו, שב אליהם הוא, על תקן ההורה, דאג להם, כל אחד בנפרד (על אף סירובו של אביו לקבל עזרה) וניסה לתת להם את אותה האהבה שלקחו ממנו טרם ידע ללכת או אפילו לחייך.

ארבעה חודשים היו לו עם אביו עד שזה נפטר בנסיבות מסוימות ועלה השמיימה. היום הוא גר עם אמו, משוחח איתה, מטפל בה כשצריכה ופעם ב... גם מעניק לה חיבוק על אף הקרחונים שיצרו השנים הרבות. אמו המאמצת איתו, יום־יום, בטלפון, בלבו ובזיכרונותיו. לקראת סיום הוא מרים את מנש ומנשק אותו בפה. "אתה תהיה ילד טוב, נכון?", הוא שואל אותו בקול ילדותי ולבי יוצא אליו. מנש מלקק את פניו ונדמה שמחייך. "אני סיימתי, תקפידו על ההוראות שנתתי ובנוסף תנו לו את כל האהבה שאפשר, בסדר?". אני ובן זוגי מבטיחים, וברגע התשלום אני נלחצת, נזכרת, ואף מחפשת פנקס צ'קים להשלים לו את שחסר. "מה פתאום, השעה הראשונה הייתה בשבילכם, השנייה בשבילי", קורץ לנו וסוגר את הדלת אחריו. משאיר עוד משפחה שהתאהבה בו, אי־שם מאחוריו. 

למעוניינים: "אמיר - אילוף כלבים וניתוב התנהגות" בפייסבוק