אני יושבת בבית קפה, ומהמדף מבצבץ ספר עב כרס. הגנבתי מבט, חצי פלירט כזה שיש לי בדרך כלל עם ספרים. ראיתי שהכותרת תופסת, אבל לא ניגשתי. קצת כמו נער שמפחד להתחיל עם מישהי בפעם הראשונה. זה תמיד נגמר רע.
ביחס לעשור הקודם נדמה שדוכני המזון והשתייה גדלו באופן יחסי, בעוד מספר המבקרים הולך ויורד. נדמה שמתחם קולינרי חייב להתקיים בארץ כמעט בכל אירוע. לא עוד איש עם בייגלה חם ובקבוק מים, אלא טעימות וצלחות קונספט - גם אם בסלנג זו רק נקניקייה בלחמנייה. 550 אלף צופים בתוכנית "מאסטר שף" נספרו במדד הרייטינג בשבוע שעבר, וזה רק בשלב האודישנים. הנתון הזה מבחינתי אומר הכל: אנחנו כבר לא עם הספר, אנחנו עם האוכל.
לטעמי, דווקא הדבר הגרוע יותר הוא אפליקציית תקצירי ספרים. אין לי מילים לתאר מה אני חשה כלפי אנשים שמתגאים שהם קוראים תקצירי ספרים ולא את הספר בעצמו (גם אם הם לומדים לבגרות בספרות. אבל ניחא, כולנו עשינו את זה). פעם ספרים עבי כרס היו הגילטי פלז'ר שלי, כיום אני מודה שאם ספר עובר את 200 העמודים הסטנדרטיים אני קצת נחרדת. איבדתי את יכולת הריכוז כמעט לחלוטין.
כאמור, לא יכולתי להתעלם מגוש הנייר המלבני שהציץ אלי מהמדף השמאלי בקפה. "1,000 מקומות שחייבים לראות לפני שנמות", קוראים לספר, ועל אף שהוא יצא בשנת 2006 הוא עדיין רלוונטי ומעודכן, גם אם לא נוח ליישום כמו אפליקציה שמביאה אותך היישר למפות גוגל מדויקות לפני שיוצאים לדרך.
תוך כדי מחשבות על המקומות שטרם ביקרתי בהם ועל שבוע הספר שכל כך אהבתי ואיבד מחשיבותו חשבתי על הספר הראשון שלי שעדיין לא יצא. ואם ייצא, האם בכלל מישהו יקרא אותו ולא רק יעשה לי לייק, ויגיב ב"וואו" וימשיך בחייו כאילו כלום? אני תוהה אם בכלל כדאי לעזוב את הרומנים והסיפורים הקצרים ולעבוד על "1,000 אנקדוטות קטנות מהחיים שחייבים להעריך לפני שנמות", שאף אחד לא יקנה אבל יתגלגל לו לאיזה קפה שכונתי על מדף, ומישהי תמצא אותו ובטח תגיד לעצמה: וואו, סנדוויץ' חביתה? איך אנשים אכלו פעם ביצים?
התרעות פיקוד העורף