ונפתח בשיר: "פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות. פה נחיה ופה ניצור, חיי זוהר, חיי דרור. פה תהא השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה". את השיר הזה כתבו ישראל דושמן וחנינא קרצ'בסקי לבקשתו של חיים בוגרשוב.
מי שהיה מנהלה של הגימנסיה העברית הרצליה חיפש שיר לכת (מארש) עברי וקצבי שילהיב את תלמידיו - ביכורים ראשונים של חינוך עברי בעיר העברית הראשונה. השניים נטלו שיר ביידיש שביכה את ייסורי הגולה ושאת מילותיו ניתן לתמצת בפשטות ל"קשה להיות יהודי" - והפכו אותו למשהו שמייחל לקוממיות עם ישראל בארצו.
נזכרתי בשיר הזה כשצפיתי בנאומו של השר בצלאל סמוטריץ' בישיבת מרכז הרב, נאום שבו ייחל לחפיפה בין דין תורה לדין המדינה.
בניגוד לחלק מחברַי, סמוטריץ' אינו מפחיד אותי: הוא טיפוס ילדותי, שהפנטזיות המפורסמות שלו, מכל סוג שהוא, מפלרטטות עם משנה פוליטית וחברתית לא מגובשת דייה, שמשלבת דעות חשוכות עם מתק שפתיים. לעומת זאת, התגובה האוטומטית לדבריו הפחידה אותי הרבה יותר: ממתי יהדות ותורה הפכו אנטיתזה לחילוניות וחופש?
סמוטריץ' נשא את דבריו בישיבת מרכז הרב, חוד החנית של החינוך הדתי–לאומי, ממש כמו שהגימנסיה הרצליה הייתה בשעתה חוד החנית של החינוך הציוני–חילוני. והנה זה פלא: אף אחד שם לא חשב ששיבת ציון ל"ארץ חמדת אבות" וכמיהה לכך ש"פה תהא השכינה שורה" או לפריחתה של שפת התורה, עומדות בסתירה ל"פה נחיה ופה ניצור, חיי זוהר חיי דרור", להפך: בעיני התלמידים ששרו את השיר בהתלהבות, היו כל אלה חלקי שלם שעתיד להיות גדול מסך חלקיו.
האבות המייסדים של הציונות לא ראו בדת אויב, להפך, הם הכירו בכך שהאמונה והמסורת היהודית הן החיבור לארץ ישראל וההצדקה לחיים יהודיים במקום הזה. רובם באו מבתים דתיים, והחילוניות עבורם הייתה חלק מהמרד בדור ההורים הגלותי. הם האמינו שבישראל תגיע היהדות למדרגה הנעלה ביותר שלה, והלך הרוח הזה חצה כמעט את כל המחנות: גם בשמאל הסוציאליסטי של אותם ימים, שניצב לכאורה במקום האידיאולוגי המרוחק ביותר מהדת, לא סלדו מהמסורת אלא ביקשו לרתום אותה למהפכה.
חגים שמבטאים קוממיות הועלו על נס, לתפארת החזון הציוני: חנוכה הפך סימבולי למאבק מזוין, שבו מצליחה תנועה קטנה וחדורת אמונה להכניע אימפריה צבאית. בר כוכבא לא היה עוד מנהיג קנאי אלא מצביא עברי ומודל לחיקוי. ומעל כולם התנוסס חג שבועות, שהיה לחשוב ביותר בלוח השנה של ההתיישבות העובדת.
גם מי שהשחרור מהדת היה חלק מובהק מהמאבק שלו ליצירת חברה חדשה, לא פנה עורף למסורת ולא הכחיש לרגע שהיא - ורק היא - מהווה את הביטוי הברור ביותר של זיקה בין עם ישראל לארץ ישראל.
דוד בן–גוריון, שהיה ידען מופלג בתנ"ך, עמד בראש מדינה חילונית, שהייתה נתונה ברובה (ולפעמים אף קרועה) בין זיקתה למהפכנות ברוח הסוציאליזם לבין כמיהה אל חיי החופש והרווחה שמייצג המערב. בין שני הקטבים החילוניים האלה הוא הבין שאין סייפא בלי ספרא, כלומר שחרב המגן העברית הגאה שואבת את כוחה מארון הספרים היהודי. לו היו מקריאים היום חלק מנאומיו וכתביו לליברל (אמיתי או בעיני עצמו) תל אביבי–חילוני, מבלי לייחס אותם למקור, סביר להניח שהוא היה זועק: "הדתה".
אני חילוני.
לא רק שאיני מקפיד על קלה כחמורה, אני גם לא מאמין. לא מאמין - ובה בעת אסיר תודה לאמונה בת אלפי שנים, שבלעדיה לא הייתי כאן ולא הייתי מה שאני. לטעמי אין סתירה בין חופש - "חיי דרור", לבין מסורת - "פה תהא השכינה שורה", ומי שיוצר הנגדה ביניהם ומכריח אותי לבחור, הוא המסוכן. מי שמבקש לכפות את חוקי ההלכה על מדינה מתקדמת שצופה אל העשור השלישי של האלף השלישי (למניינם כמובן...) הוא מטומטם בעיני, אבל הוא לא טיפש יותר ממי שמזנק ממקומו כנשוך נחש וצורח "הדתה" בכל פעם שמישהו מנסה לחזק את הזהות היהודית של ילדיו בעזרת שיעור של 45 דקות מתוך שבוע לימודים שלם.
קריאת "שמע ישראל" היא מעשה אמוני - ואיש באמונתו יחיה, אבל ידיעת מילות התפילה היא בעיני חובה יהודית וציונית לכל תלמיד ישראלי. היא חלק מהחוט שמחבר ביני, החילוני מתל אביב, לרגבי יהודה ושומרון - בלי קשר לשאלה הפרגמטית של עתיד הריבונות עליהם. מסורת ישראל היא הדגל שאותו אני תולה בגאווה על מרפסת ביתי בכל יום עצמאות (ללא קשר לזהות ראש הממשלה המכהן!): מגן דוד על רקע טלית, חיי זוהר ודרור במקום שבו תהא השכינה שורה.