לקוח שבוי: "שיט", הטיחה אשתי לחלל האוויר הדחוס כשנכנסה הביתה בסערה. "מה קרה?", שאלתי מודאג, "יש בעיה עם הקטנה?", "חס וחלילה", הרגיעה והמשיכה בזעם, "אני לא מאמינה שזה קרה לי עוד פעם. זה הסוף שלי!", רטנה בפנים אדומות והלומות מהחום הקיצי, כשעיניה נאבקות בדמעות המבקשות לזלוג למורד הלחי. "את יכולה להירגע ולנסות להסביר לי מה קרה? למה זה הסוף שלך?". 
 
היא נשמה עמוקות, התיישבה על הספה בסלון ותפסה את הראש. אחרי שעיכלה את גודלו של האסון התעשתה ובתסכול חונק הסבירה שהפקקים ועומסי התנועה עיכבו אותה. נסיעה שאמורה הייתה להסתיים בחצי שעה התארכה לשעה ו–40 דקות ולכן החמיצה את שיעור הכושר הקבוצתי התלת־שבועי שלה.
"נו באמת, בגלל זה את מגיבה ככה? תגידי, את מטורפת? עשית לי התקף לב". זוגתי נחשבת לאדם שפוי, שבהחלט יודע לעמוד בלחצים. לא פעם בחייה התמודדה בקלות ובקור רוח עם אתגרים שהיו ממוטטים אדם ממוצע.

אם כן, מה הסיבה לתגובה הזו? לא יודע. אולי אלה הלחות והשמש. אחרת אין הסבר לעובדה שהדבר הזה שיבש את דעתה עד כדי כך. "אתה לא מבין. אצל המאמנת שלי יש משמעת חמורה, והביקוש לשיעורים שלה מרקיע שחקים. מי שלא מגיעה, מעיפים אותה". "מה?". "ממש. אני מפחדת שהיא תעיף אותי. עד שמצאתי את המקום הזה", סיכמה בייאוש.

זה הצחיק אותי, אבל אהובתי אפילו לא גיחכה. מבחינתה זה היה עניין רציני עד אימה. כשחושבים על זה לעומק, היא לא היחידה שחיה תחת משטר ניפויים של ספקי שירות בכירים. מסביבי יש עשרות אנשים שהפכו להיות שבויים של מאמני כושר, מסז'יסטים, קוסמטיקאים, מנקים, פסיכולוגים, מעצבי גבות ושאר בעלי מקצוע שמקבלים באופן מסודר לפי רישום מראש ומעיפים לקוחות סוררים בלי לחשוב פעמיים. 
 

נדמה לי שהזירה הקשוחה ביותר היא בתחום משק הבית. אנשים פוחדים פחד מוות מכך שהמנקה שלהם לא יהיה שבע רצון ויטיס אותם לאנחות. כדי שאשף הספונג'ה ימשיך אצלם ברוטינה הקבועה, הם מתחנפים, משלמים משכורת של עובד הייטק בכיר, מקפידים לסדר את הבית ולקרצפו לפני שיגיע, ממלאים את המקרר בדברים האהובים עליו, מחליפים את הסדינים ומבשמים את המסדרונות. רק שלא יתבאס ויערוק לטובת לקוח צייתן יותר. 
 
בתחום היופי מדובר על חיסול קליינטים בסגנון המהפכה הצרפתית. בלי מוסר ובלי מצפון ראשים עפים לשיממון. לדוגמה, ענף מריטת הגבות. פעם זה היה עניין פשוט שנהגו לבצע בבית. פינצטה וקצת אור עשו את העבודה. כיום צרכנים היסטריים מתחננים לתור אצל תולשים מקצועיים, שמכונים בעידן הנוכחי "אומנים". "פיקאסו של הפנים". פגשתי נשים רבות שלמען מריטה של שערות אצל אדם בעל שם (שלדעתי קיבע אצל חלקן לוק מעט מופתע) מוכנות לחכות בתור שבועות רבים, לדחות חגיגות ושמחות, להיעדר מאירועים משפחתיים קריטיים ולשלם סכום לא מבוטל לטובת טיפול של עשר דקות. 
אם זה נשמע כאילו הכותב כאן מתנשא מעל אותם מכורים שחיים בפחד, דעו לכם שגם עבדכם הנאמן נמצא באותה קלחת מבישה. בכלימה אומר שכבר שנים אני מוצא את עצמי רודף אחרי מאמן אגרוף מאוד מסוים כדי שיואיל בטובו לפנות עבורי חצי שעה לטובת כושר ושיפור הטכניקה. כמובן שזה כמעט לא מסתייע. לאורך עידנים באופן קבוע כמה פעמים בשבוע נשלחת אליו הודעה מתחננת. הבקשה מנוסחת בלשון מתפתלת ולקקנית. אולם גינוני המלכות לא מסייעים. בדרך כלל אינו טורח להשיב. אם במקרה ענה, אני מציע כסף, דברי שבח, פרגונים במדיות החברתיות וכל מה שידי משגת ומוחי ממציא. למרבה הצער, לא מזיז לו. 
 
והנה, לפני מספר שבועות קרה הנס: הוא הודיע לי שהתפנו לו מספר רגעים עבורי. לא ישנתי כל הלילה מהתרגשות. ביטלתי חצי יום עבודה והגעתי למכון שעה מראש עטוף במיטב מלבושי הספורט שלי. השיעור החל. זה היה קשה וקשוח. הוא הרביץ פקודות בלי הפסקה: "תרביץ!", "תסתובב!", "תרים!", תוריד!", "יותר מהר!". מרוב לחץ כל הטקס הפך מהליך שאמור להכניס אותי לכושר לכזה שמטרתו ריצוי המאמן ועמידה בהוראות. זה היה כל כך קשה עד שאחרי עשר דקות נתפס לי הגב. מהפחד שאם אעצור אועף לנצח מרשימת הזהב של הזכאים לאימון המשכתי עד הסוף. סיימתי. לא אכזבתי אותו. כתוצאה מכך כאמור גבי נתפס וכבר כמה חודשים כל צעד ופעולה מלווים בקרעכץ ובכאבים איומים. חפיף. סבל הוא עניין חולף, אבל להיות זכאי לאימון זה נצחי.