נזכרתי בתמונה קשה שצילמתי באמצע שנות ה־60 בגן מאיר. תמונה של גבר שרוע ללא רוח חיים על ספסל, כשסכין מטבח גדולה תקועה בבטנו ואבריו הפנימיים נשפכו החוצה. את הצילום הזה הבאתי לאומן הנערץ עלי אורי ליפשיץ, שעשה ממנו ציור ענק (מעל שני מטר גובהו), ציור שמופיע במדור באדיבות אלמנתו של אורי, דורית. לאן הולכת המדינה הזאת, אני שואל את עצמי ואין לי תשובה.
אבל אין עם מי לדבר. המדינה אטומה בנושאים האלו. כשסיימתי להקריא את הסיפור, השמעתי את השיר של שני היוצרים הנפלאים רמי פורטיס וברי סחרוף, שמשקף את האלימות, הפחד והאימה בארץ הקודש. "1900" הוא שם השיר:
סוטים מסוכנים רוקדים באפלה
וילדים מוכים שוב מבקשים סליחה
מטורפים אוחזים בנשק ומשחקים במלחמה
רוצחים, אונסים, סדום ובבל בכל פינה
רודפי בצע וכבוד עד כלות הנשמה
שוחט ושחיתות הם קנה מידה
ולכל גנב יש תואר אצולה
אנשים הם סרט מצויר
על עולם מסריח ואכזר
ואהבה זה עסק שיצא מהאופנה
מה שנשאר זו קצת בושה
חולים מעורערים שרים באפלה
וזקנים בוכים מפחד ואימה
אחוזים בשיגעון לכוח, כסף ושליטה
לוקחים, דורסים, רק רוע ושנאה
והשקרנים סופקים כפיים בשמחה
טמטום ואטימות זו הגישה
ודעת הקהל נשארת אדישה
תמונת החשוד באונס פורסמה בעיתונות, ומיד אחר כך הקריאות לעונש מוות וסירוס (לא כימי) נשמעו בכל פינה וכבשו את כל אתרי התקשורת. מוזר, על הסיפור של התקיפה המינית בצפון אין אף מילה בעיתונות הכתובה, אף אזכור בטלוויזיה או ברדיו. ריח מוזר עולה באוויר.
התרעות פיקוד העורף