עסקים כרגיל: אפשר לנסות להבין את אביחי מנדלבליט. הוא יודע, בדיוק, עם מי יש לו עסק. הוא מודע למה שניסה עו"ד יעקב וינרוט המנוח להסביר לקודמו, יהודה וינשטיין, באשר למצבה הנפשי של הקליינטית. הוא חושב שצריך להפגין אנושיות ולהתמקד בכתבי האישום נגד הבעל, לא האישה. הוא החליט להסתפק בהרשעה, בהודאה, בקבלת הדין, בלקיחת אחריות. במקום זה, מתברר לו שמי שצריך לקבל אחריות ולהרכין ראש, זה הוא. במקום לכבות את מדורת הטירוף הוא רק שפך לתוכה דלק.

אחד הדברים המדהימים באשר להתנהלות משפחת נתניהו הוא העובדה שלמרות הרשעה ראשונה, שלושה כתבי אישום (בכפוף לשימוע), אין ספור דוחות מבקר, חקירות, עדויות, פרשיות, חשדות ומהומות לאורך שנות דור, הכל נמשך כרגיל. בערב היום בו הורשעה הגברת חשף אמנון אברמוביץ' מכתב חדש של היועמ"שית במשרד ראש הממשלה, העוסק באירוע טרי הקשור בהמשך התעמרותה של הצדקת הנרדפת בעובדי ניקיון חסרי ישע, ועוד בשבת.

בזמנו, העליתי כאן תהייה מדוע היועץ המשפטי לממשלה לא משליט סדר במעון הרשמי בבלפור. הרי מדובר במתקן של המדינה, לא של המשפחה. אז זהו, שגם המדינה של המשפחה, כנראה. מי אחראי על הסדר והחוק במתקן הזה? מי מסוגל להגיד לגברת "עד כאן, מעכשיו והלאה את לא יכולה להמשיך להתעמר בעובדים. כל חריגה נוספת תגרור כתב אישום מיידי והעמדה לדין"? מתברר שאף אחד.

אנחנו חיים בעולם הפוך. העבריינית היא המנצחת המהוללת, הקורבנות ממשיכים לסבול. הרודפים מתחפשים לנרדפים. תחשבו על כל האומללים שהיו שם כל השנים, על מתי המעט שהעזו לדבר, להתלונן ולהילחם, על כל בעלי התפקידים שנפלטו מקן הקוקייה בכיסא מפלט, מה כל אלה אמורים להרגיש מול היבבה שבה הסתיימה "פרשת המעונות"? ולמה, בעצם, שהיא לא תמשיך להתנהל ככה לנצח?