1. ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו מעוניין במלחמה. ליתר דיוק, הוא אינו מעוניין במלחמה שישראל מעורבת בה ושמתרחשת בגבולותיה. אפשר להניח כי הוא היה מאוד מרוצה לו ארצות הברית הייתה תוקפת (ואולי עוד תתקוף, אף שהסבירות לכך נמוכה מאוד) את איראן, בשל תוכנית הגרעין שלה, בגלל פיתוח הטילים ובשל תמיכתה בארגוני טרור ומעורבותה בערעור משטרים. אף שמעולם לא ביקש זאת בפומבי, זה מה שנתניהו קיווה לו בשנים 2010־2015, בתקופת ממשל אובמה, עד שנחתם הסכם הגרעין והסיר את האופציה הצבאית מסדר היום.

אבל בכל הקשור לישראל, נתניהו זהיר מאוד, והוא עושה כמעט הכל כדי למנוע עימות צבאי עם חמאס בעזה. אנחנו רואים את זה בכל יום בהתנהלותו ובהחלטתו לאפשר לקטאר להעביר מעת לעת עשרות מיליוני דולרים - עד כה הועברו לעזה כ־150 מיליון דולר - על אף הביקורת הנוקבת המוטחת בו מימין (בנט, סמוטריץ', ליברמן) ומהמרכז (כחול לבן).

את נחישותו של נתניהו שלא להיגרר למלחמה שומעים גם ראשי מערכת הביטחון, ובראשם הרמטכ"ל אביב כוכבי, בדיונים עמו. בישיבות אלה חוזר ומדגיש נתניהו, שהוא כזכור גם שר הביטחון, שיש לגלות איפוק בעימותים על הגדר, להגיב במידתיות ובעיקר למנוע הרוגים בצד השני. באותן ישיבות, חלקן כונסו בעקבות תקריות, מתחקר נתניהו את מפקדי הצבא לפרטי פרטים, לא רק כדי להיות מעודכן אלא בעיקר כדי שהמסר שלו, שיש לעשות הכל כדי למנוע הסלמה, ייקלט בקרב הדרג הצבאי.

מאז מרץ 2018 היו בין ישראל לחמאס 15 סבבי מלחמה (או ימי קרב). חלקם, כמו האחרון שבהם, קדחתניים מאוד, אחרים פחות. לאחר כל סבב הושגה הפסקת אש בלי שבעיות היסוד, מה שנקרא הסדרה, נפתרו. בצד הפלסטיני נהרגו כ־270 בני אדם וכמה אלפים נפצעו. מרבית ההרוגים היו בחודשים הראשונים של ההפגנות והתהלוכות ליד הגדר. רוב הנפגעים היו אזרחים ומיעוטם חברי חמאס או הג'יהאד האסלאמי. במערכת הביטחון מכירים ומבינים את הרגישות של הארגונים להרוגים. הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט הבין זאת היטב, ומבינים זאת לא פחות טוב גם כוכבי ומפקד פיקוד הדרום, האלוף הרצי הלוי.

ב־4 וב־5 במאי 2019 החלו חילופי האש הקשים ביותר (מבצע "גן סגור", קראו לכך בצה"ל) בין הצדדים מאז צוק איתן בקיץ 2014. במהלכם שוגרו מעזה כ־700 רקטות לעבר ערי הדרום (אך לא לבאר שבע) ויישובי עוטף עזה. הסלמה זו החלה לאחר שבתגובה לירי לעבר ישראל הוחלט בצה"ל לפגוע בעמדה מאוישת של חמאס. שני לוחמי הארגון נפגעו, והוא הגיבי בירי הרקטות שהביאו למותם של ארבעה ישראלים.

התנהלותו של ראש הממשלה לא רק מונעת מאופיו הזהיר ומחששו מפני הסתבכויות והרפתקנות. הוא חושש ממלחמה, בוודאי לפני בחירות, ביודעו שתביא לעשרות הרוגים, אם לא יותר, ושיהיה קשה להגדיר לצה"ל תכלית צבאית־מדינית של הפלת שלטון חמאס, משימה קשה לביצוע. יש לו גם אסטרטגיה וחזון אידיאולוגי: נתניהו חותר לשמר את הסטטוס קוו כדי להשאיר את חמאס בשלטון, לשמר את הפיצול במחנה הפלסטיני ולהמשיך בכרסום המואץ ברעיון שתי המדינות. בישיבת סיעת הליכוד לפני כמה חודשים אמר נתניהו - אולי זו הייתה פליטת פלא, אולי חוסר זהירות - כי כל מי שמתנגד להקמת מדינה פלסטינית צריך לתמוך במהלכיו מול חמאס, כולל הזרמת הכספים, שיריביו מגדירים אותה, ובצדק, "פרוטקשן".

אבל נתניהו אינו מוכן ללכת עם האסטרטגיה והאידיאולוגיה שלו עד הסוף. ולכן הוא פוסח על שתי הסעיפים בכל הקשור לשיקום הרצועה. הוא מאפשר את הרחבת מרחב הדיג (שנסגר ונפתח כמענה היחיד כמעט של ישראל לשיגור הבלונים, שריפת השדות וירי של רקטה או שתיים), העברת דלק, מזון ותרופות, העסקת פועלים בעבודת דחק, וגם את הזרמת הכסף הקטארי, שמעניק שכר חודשי של 100 דולרים למשפחות עניות. אך גם נתניהו יודע היטב שהעברת הכספים מקטאר נועדה אך ורק למנוע קריסה הומניטרית של הרצועה, על שני מיליון תושביה. למרות זאת אין הוא דוחף במלוא הכוח לאפשר הקמת מיזמי תשתית רחבים כמו בניית מתקן להתפלת מים, שיפור משמעותי של הביוב והגדלת ייצור החשמל.

***

דוגמה בולטת לחוסר יכולתו או רצונו להכריע במחלוקות היא בסוגיה של יציאת פועלים לעבודה בישראל, שתקל מאוד את המצוקה הכלכלית ברצועה. מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), האלוף כמיל אבו רוקון, מציע לאפשר ל־5,000 עזתים שעומדים בקריטריונים (מבוגרים, בעלי משפחות, ללא עבר ביטחוני או פלילי) לצאת בכל יום לעבודה בישראל.

הרמטכ"ל כוכבי תומך בהצעה. ראש השב"כ נדב ארגמן מתנגד לה. נכון שמתקדימי העבר אפשר להסיק כי חמאס והג'יהאד האסלאמי ינצלו את מתן היתרי העבודה להברחת חומרי נפץ, כלי נשק, העברת כספים לגדה והנחיות לביצוע פיגועים. בעבר זייף חמאס אישורים רפואיים כדי להחדיר את אנשיו לישראל במסווה של חולים. השב"כ עלה על השיטה וחסם אותה. גם כיום חמאס מנצל נשים וילדים חולים הנזקקים לטיפול רפואי בישראל להעברת מסרים וכספים לפעילי טרור, ואפילו החדיר כספית רועמת בתרופות.

השב"כ מצדד עקרונית בהקלת המצוקה הכלכלית בעזה, תומך בהקמת אזורי תעשייה ליד הגבול ואף הגדיל את מכסת ההיתרים לסוחרים עזתים לצאת לישראל ולגדה, ולסוחרים ערבים ישראלים להיכנס לעזה. ולמרות זאת ארגמן אינו מוכן ליטול סיכון, ולו הקטן ביותר. השב"כ אינו מוכן לאפשר לבצע ניסוי של הכנסת 500 או 1,000 פועלים. נכון שאם פועלים שתותר עבודתם יבצעו מעשי טרור, השב"כ יואשם בכך. אבל ראש השב"כ אינו רק קבלן לסיכול טרור אלא גם יועץ ביטחוני לממשלה, שצריך לראות תמונה רחבה יותר. נתניהו אינו נוקט עמדה במחלוקת הזאת, ובכך בעצם מקבל את עמדת ארגמן והשב"כ, אף שהוא יודע כי העסקת פועלים בישראל תגביר את הסיכויים לשקט ארוך טווח ולהסדרה בעזה.

לעומת זאת, ראש הממשלה מקבל פחות את עמדת השב"כ שמתריע זה זמן מה מפני המצב הכלכלי הקשה בגדה. ההידרדרות הכלכלית, המתבטאת בקיצוץ משכורות, צמצום כושר הקנייה של הפלסטינים, ירידה בתפוקה והתכווצות הכלכלה, היא כל כולה מעשה ידיה של ממשלת נתניהו. שרים וחברי כנסת ובהם אבי דיכטר (גם אלעזר שטרן מיש עתיד) יזמו הצעת חוק לקזז מכספי המסים שישראל גובה מסחורות פלסטיניות את הסכום שהרשות מקציבה לתמיכה במשפחות מחבלים שמתו או אלה שמרצים עונשי מאסר בבתי הכלא (בשנה האחרונה העבירה הרשות למשפחות כ־1.2 מיליארד שקל).

נתניהו התנגד במשך שנים להצעת החוק וליוזמות אחרות בנושא, משום שהבין את השלכותיהן. אך בפברואר 2019 תש כוחו, ומשיקולי בחירות לא מנע מהקבינט לאמץ את החוק.

יוזמי החוק טענו שבכך שישראל מאפשרת העברת הכספים היא מעודדת את הטרור. קיזוז הכספים, הם הוסיפו (בנט וליברמן), יצמצם את המוטיבציה להצטרף למעגל הטרור. אך מדובר בכסף פלסטיני, שישראל היא רק הנאמן שלו. בין שנאהב את זה ובין שלא, מי שישראל מכנה אותם "מחבלים" הם בעיני כמעט כל פלסטיני לוחמים וגיבורים. מי שיזם את החוק - או שלא הבין שבכך הוא פוגע בעצב הרגיש ביותר של החברה הפלסטינית או שלא היה אכפת לו.

הרשות הגיבה במלוא העוצמה. היא מסרבת לקבל מישראל את כספה אם הוא מקוצץ. וכך נאלץ ראש הממשלה לשגר את ארגמן לפגישות עם יו"ר הרשות אבו מאזן בניסיון לפייסו, ניסיון שלא צלח. במקביל מנסים במערכת הביטחון לגבש רעיונות יצירתיים אחרים כדי לרבע את המעגל: להעביר את מלוא הסכום לרשות ממקורות אחרים, ובלבד שלא ייראה שישראל התקפלה וממשיכה לממן את משפחות המחבלים. אך אבו מאזן מתמיד בסירובו. לפי מקורות פלסטיניים, הוא הסביר לארגמן שזו עמדה עקרונית, אתוס של העם הפלסטיני, בבחינת ייהרג ואל יעבור. בקיצור - המסר של אבו מאזן הוא זב"שכם, תשנו את החוק. ברור שזה לא יקרה.

***

באופק, לא ברור אם הקרוב או הרחוק, צפוי לשב"כ כאב ראש נוסף, אולי אף גדול יותר. מה יקרה אם נתניהו יחליט לספח את שטח C בגדה, שבו יש רק 100 אלף פלסטינים והתנחלויות רבות, והוא מהווה כ־60% משטח הגדה? נתניהו כבר אמר לפני הבחירות שהוא יעשה זאת. כעת, כשהוא נהנה מרוח גבית של ממשל טראמפ, ששניים מנציגיו - השגריר דיוויד פרידמן והשליח המיוחד ג'ייסון גרינבלט - הביעו תמיכה בכך, השאלה המעניינת היא אם יכריז על כך לפני הבחירות או לאחריהן, אם ייבחר שוב בספטמבר.

במערכת הביטחון עוסקים בסוגיה לא מעט ושוברים את הראש מה תהיה התגובה הפלסטינית אם ישראל תכריז על סיפוח. האם אבו מאזן יפרק את הרשות או יסתפק "רק" בהפסקת שיתוף הפעולה הביטחוני. וכשברקע מלחמת הירושה ליום שאחרי אבו מאזן, לשום גורם במערכת הביטחון אין מושג מה צפוי.

2. לשב"כ יש דאגות נוספות. השבוע התגלה כי משטרת ישראל חוקרת ועצרה חשודים שמצאו פרצות אבטחה בנתב"ג והבריחו דרכן מאות (המספר המדויק לא ברור) אנשים מגיאורגיה שבאו לכאן לעבוד. במוקד החקירה עומדות כמה כנופיות של ישראלים שפיתחו שיטות יצירתיות מאוד. עובדים בנתב"ג (לרוב עובדי קבלן של רשות שדות התעופה, או של זכיינים שלה, שמפעילים חנויות ועסקים) שוחדו. חלקם נתבקשו "להשאיל" את זהותם, כולל דרכוניהם, והכנופיות השתמשו בהם כדי להכניס את הגיאורגים בזהויות בדויות לישראל. אלה הן שיטות מתוחכמות שלקוחות מעולם המודיעין. לא פעם דווח שהמוסד השתמש בדרכונים זרים ש"שאל" מתיירים (לרוב יהודים) שהגיעו לישראל למבצעים במדינות ערביות.

שיטה אחרת שנחשפה העלתה כי הכנופיות סיפקו למסתננים מדים, תגים ואפודים של עובדים בנתב"ג (סבלים, אוספי עגלות, נהגים, מתדלקים, אחרים), והכניסו אותם לארץ בלי שיעברו ביקורת גבולות. בחלק מהמקרים הם הוברחו דרך שערים צדדיים המשמשים רק עובדים מורשים.

הפרשה החמורה מצטרפת לאירוע לא פחות חמור מפברואר 2019. אז נתגלה שסוחרי סמים נעזרו ברמי יוגב, בכיר באגף האבטחה של אל־על, והבריחו לישראל במטוסי החברה עשרות קילוגרמים של קוקאין מדרום אפריקה. ליוגב היה סיווג ביטחוני גבוה, שהעניק לו הרשאה לטפל בדואר דיפלומטי שבו מועברים חומרים סודיים ביותר, וגם ציוד של משרד החוץ, המוסד, השב"כ ואמ"ן.

שתי הפרשיות בעלות אופי פלילי, והמשטרה חקרה, עצרה והעמידה לדין. ניתן להקיש מהן על קודש הקודשים הישראלי: טרור וביטחון. כמו שאפשר לנצל פרצות ורשלנות ביטחונית למטרות פליליות, כך ניתן לנתבן לטרור. מתקדימי עבר בפריז, לונדון, פרנקפורט, מוסקבה, לונדון, שארם א־שייח' ועוד עלה כי עובדים בשדות תעופה הם החוליה החלשה שטרוריסטים מנסים לנצל כדי להחדיר פצצות ולפוצץ מטוסים.

במשך עשרות שנים מיצבה עצמה ישראל בחוד החנית בתחום המלחמה בטרור. נתב"ג ואל־על מיתגו את עצמם, ובצדק, כנמל התעופה וחברת התעופה המאובטחים בעולם. האירועים האחרונים עלולים לסדוק את הדימוי הזה.

בנתב"ג עובדים יותר מ־15 אלף איש, המועסקים ברשות שדות התעופה (רש"ת), בחברות מיקור חוץ שלה, בחברות מסחריות, בחברות תעופה, בחברות דלק, בחברות לשירותי קרקע ועבור מאות זכיינים. כולם צריכים להמציא אישורים מהמשטרה שאין להם רישום פלילי, והם עוברים תחקור ביטחוני ובדיקות רקע שמאושרות בידי יחידה מיוחדת בשב"כ האמונה על סיווג ביטחוני. על פי בדיקות אלה מוענק הרישיון שקובע מי רשאי לעבוד באזורים מוגבלים ורגישים.

השב"כ הוא גם המנחה המקצועי של אגפי הביטחון של אל־על ורש"ת - שאמורים לפעול בהתאם להנחיותיו ותורות הביטחון והאבטחה שהוא גיבש.

בתהליך המורכב הזה מעורבים רש"ת, השב"כ ומשטרת ישראל, שלה יש תחנה גדולה עם כמאה שוטרים בנתב"ג. כבר ב־2017 גילתה היחידה הקטנה של רש"ת למניעת עבירות, שעיקר תכליתה לחשוף גניבות של עובדים מכבודת הנוסעים, את הברחת העובדים מגיאורגיה. רש"ת עלתה אז על 150 תיירים מגיאורגיה שניסו להסתנן לישראל כשהם לבושים במדים או באפודים של חברות שונות ועונדים תגים של אותן חברות, כולל חברות תעופה. רש"ת דיווחה על כך למשטרה ולשב"כ. משטרת נתב"ג גירשה את 150 המסתננים ופתחה בחקירה, שהובילה בתורה למעצרם של חברי הכנופיות ולהעמדתם לדין.

השב"כ ואגף האבטחה ברש"ת הגבירו את הבדיקות של המתקבלים לעבודה ושיפרו את אמצעי הביטחון. בין השאר מוצבים תצפיתנים בלבוש אזרחי בנקודות רגישות ופוקחים עין על העובדים. לחלק מעמדות הכניסה והיציאה לאזורים רגישים, כמו שרוולי המטוסים ואזורי ההטענה, העובדים נכנסים באמצעים ביומטריים. אך למרות כל האמצעים האלה הצליחה שוב כנופיה להערים על אנשי הביטחון ולמצוא פרצות חדשות, שאפשרו לה להבריח עובדים. כעת נחקרת הפרשה בידי יחידת העילית של המשטרה, להב 433.

נכון, העובדים שסרחו באל־על ובנתב"ג מעלו באמון. השב"כ, אגף הביטחון ברש"ת ומשטרת ישראל אינם חברות ביטוח שיכולות להבטיח הגנה הרמטית. ובכל זאת עולה תמיהה קשה מדוע אף על פי שכבר נתגלו כמה פרשיות לפני כשנתיים וטופלו, שוב חזרה על עצמה התופעה. האם הגורמים המוסמכים נרדמו בשמירה? התקלות החמורות האלה צריכות להדיר שינה מעיני כל המעורבים. למרבה הצער הן גם לא זוכות להד התקשורתי ולהתייחסות ציבורית שמקרים מסוג זה היו צריכים לעורר. היום חודרים את מערך האבטחה בנתב"ג למטרות פליליות. מחר יהיה מי שיפיק לקחים, ינצל את התקדימים והפרצות ויעשה זאת למטרות טרור.

דובר רש"ת עופר לפלר מסר בתגובה: "פעלנו בשיתוף פעולה מלא עם משטרת ישראל ועם גורמי הביטחון. סתמנו כל פרצה שחשפנו ונתנו מענה בהתאם".

דומה שכל הגורמים הקשורים לנושא הרגיש הזה - שב"כ, משטרה ורש"ת - מנסים למזער את חלקם באחריות. זהו עוד לקח שרצוי להפיק: שפרו את שיתוף הפעולה והתיאום.

melmanyossi1950@gmail.com