החום עולה, ומערכת הבחירות השנייה מקרטעת בעלייה. עדיין אי אפשר לראות את האנרגיה והלהט שמאפיינים מערכות בחירות, גם אחרי שאביגדור ליברמן הניע מהלך וערבב את הקלפים מחדש, ונתן לפחות באופן זמני נושא ברור שעליו הולכים לבחירות. כביכול.

ליברמן הוא חריג. הוא הולך לבד ועד הסוף. עוסק בבידול ובזיקוק המסר של ישראל ביתנו. במערכת הבחירות האחרונה הפתיע, כשבניגוד להערכות רבות שהוא גמור ושלא יעבור את אחוז החסימה - קיבל 5 מנדטים. המהלך הנוכחי נועד מבחינתו להגדיל את הכוח שלו כלשון המאזניים ולאפשר לו להיות שחקן משמעותי יותר במשחק ההרכבה, בלי שיהיה חייב שום דבר לאף אחד. זה הימור: הכל או כלום. אולי אין לו באמת מה להפסיד, כי המהלך הזה הוא בניגוד גמור למהלך העניינים של בחירות 2019 מועד א'.

גם אהוד ברק, שמתחמם שוב על הקווים ושוקל לרוץ, בוחן מחדש את המגמה של הבחירות האחרונות. אחד הלקחים מהסיבוב הקודם הוא שמי שרץ לבד נופל לבד. מי שהולך עד הסוף בלי שותפים ובלי מותג חזק מסתכן בהכחדה. שיעור בחיבור. כל מי שאיחד כוחות, איחד שותפים וריכז מאמץ - שרד וניצח. כל מי שהתפצל, פירק או הלך לבד - חטף. זה קרה בשני הקצוות.

בעניין הזה נפתלי בנט ואחמד טיבי עברו חוויה דומה, אף על פי שאחד שרד והשני הובס. טיבי החל את מערכת הבחירות במהלך פוליטי אמיץ ונועז, כשפירק את הרשימה המשותפת. הוא צדק. הייתה זו רשימה בלתי אפשרית של זרמים שלא מסתדרים זה עם זה מבחינה רעיונית. ובכלל, טיבי הרגיש שהמותג האישי שלו חזק מספיק.

סקר של מכון סטאטנט הראה שהוא צודק בתחושתו. שאם יתמודד לבד, יזכה ל־5 מנדטים מול 7 מנדטים לרשימה המשותפת. מאוד מפתה. טיבי הלך על זה. הרשימה פורקה, והחלו מתקפות הדדיות. חלק גדול מהציבור הערבי, שהרגיש שנציגיו אינם מייצגים אותו נאמנה, נשאר בבית. כמה שבועות לפני הבחירות טיבי הבין שיש סיכוי טוב שהוא יסיים את הקריירה הפוליטית שלו. אז רגע לפני המבחן הגורלי התחבר מחדש עם חד"ש של איימן עודה ויצר שני גושים: חד"ש ותע"ל מול בל"ד ורע"ם.

התוצאה הייתה אכזבה: מ־14 מנדטים נשארו 10. טיבי ועודה שרדו, אבל קיבלו 6 מנדטים. רע"ם ובל"ד קיבלו רק 4. בימים אלה מקימים מחדש את הרשימה המשותפת, סופרמרקט של המפלגות הערביות. אז טיבי ניצל. אולי היה מצליח לבד, אולי לא. אבל הוא קיבל שיעור בחיבור.

כך גם נפתלי בנט. בנט היזם והאקטיבי הפתיע את המערכת כאשר גרר איתו את איילת שקד, ויחד התייצבו למבחן המכריע. שני הפוליטיקאים הצעירים, ילדי הפוסטר של הציונות הדתית החדשה, הרעננה והדינמית, שהצליחו לנער את המותג העבש של המפד"ל והרימו אותו מ־3 מנדטים, שהשתלטו על תיקי החינוך והמשפטים - עברו מיתוג מחדש.

הם החליטו על מיתוג אישי מול מותג מפלגתי ישן. הימין החדש מול הבית היהודי, שהם עצמם הקימו ושממנו ברחו. בנט ושקד חרכו את המסך. הם גייסו את אלונה ברקת, קרולין גליק, את אל"ם מתן כהנא וכוחות צעירים שדיברו על ימין שמשלב חילונים ודתיים ורצו מול ממסד מיושן ומקרטע. הסוף ידוע. הם נשארו בחוץ.

גם בנימין נתניהו, פוליטיקאי ותיק, מיומן וחרד, פעל ליצירת חיבורים. הוא הקדיש זמן ואנרגיה לחיבור שרידי הבית היהודי. רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' והאיחוד הלאומי עם רשימת תומכי כהנא, עוצמה יהודית של מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר. הקומבינה הייתה מורכבת - כולל הברגה של חבר כנסת מאיחוד מפלגות הימין ברשימת הליכוד - והתוצאה הייתה הצלחה יחסית. בלי בנט ושקד, עם מוטי יוגב וניחוח גזעני הם קיבלו 4 מנדטים (5 יחד עם ההברגה). החיבור עבד, הפיצול קרס.

כוח מוגבל למותג אישי

הכלל הזה תקף לגבי כל המערכת הפוליטית. אבי גבאי שהתפרק מציפי לבני במעמד פוליטי משפיל ומביש הלך לבד, בלי גוש ובלי קומבינות והתרסק עם 6 מנדטים. הוא יצר אסון פוליטי ולא ירוץ שוב. מרצ שלא התחברה לגורם חיצוני קיבלה רק 4 מנדטים ומפוצלת גם היום בקרב על הראשות.

משה כחלון חווה את זה על בשרו. הוא הלך לבד עד הסוף. סירב לכל הצעה. דיבר באופן ישיר ומעורר הערכה על העצמאות מול הכפיפות לנתניהו. הוא התרסק. מ־10 מנדטים נשארו לו 4, שגרמו לו לבצע פניית פרסה ולזחול חזרה לעסקת השריון ברשימת הליכוד תמורת ארבעה מושבים. כחלון שב הביתה, בלי חשק ובלי הדר.

גם אורלי לוי־אבקסיס שילמה את המחיר. במקום לחבור לכחלון, אחרי שגנץ לדבריה הונה אותה כדי לסגור עסקה עם לפיד, היא החליטה לרוץ לבד. מהבטחת הבחירות הפכה לעוד אחד מהקורבנות של אחוז החסימה. גם משה פייגלין רצה לעשות זאת לבד. רצה חירות, קיווה להפתיע וחטף מכה. ועכשיו הוא מבין לבד שלא ישרוד ושוקל את הפשרות הנדרשות כדי לחזור לאיחוד מפלגות הימין, בלי יכולת תמרון ובלי שיש באפשרותו להתנות את כניסתו למפלגה בבקשה מהותית.

יאיר לפיד הפתיע כאשר למרות כל הפרשנויות והאגו הסכים לחבור לכחול לבן ולבוגי יעלון. עם שלושה שחקנים, שניים מהם חדשים, הצליחו לרכז מאמץ ולהביא לתוצאה פוליטית מרשימה של 35 מנדטים. זו הסיבה לכך שלמרות הסדקים, הביקורת הפנימית והתחושה שלפיד מושך את הכחול בעוד בני גנץ מותח את הלבן - הם ילכו יחד. עד הסוף. או שלפחות זו האסטרטגיה, בתקווה שחשבונות פוליטיים קטנים לא יפרקו את החבילה.

לפני האיחוד עלתה המחשבה שאולי כל אחת מהמפלגות בנפרד, חוסן לישראל של גנץ ויש עתיד של לפיד, הייתה יכולה לקבל יותר מנדטים בסך הכל. אבל זהו משחק של חיבורים, במיוחד אחרי הנוסחה החדשה של ליברמן: הוא ימליץ על מי שיהיה ראש המפלגה הגדולה ביותר ויסכים לאחדות.

שלושה חודשים לפני מועד ב' המסקנה היא שרק חיבורים עובדים. שרק איחוד כוחות יכול להוביל לתוצאות שונות. הערבים מתאחדים, הימניים עובדים על זה בחירוק שיניים, כחול לבן מחזיקה את התפרים, ורק ליברמן מאתגר את המערכת מבחוץ. הוא הולך לבד, בונה על המותג האישי. המפלגה שלו, שהייתה פעם מחוברת לליכוד, מנסה עכשיו להכפיל את כוחה לבד. זה הימור גדול.

המסר שעולה מהניתוח הזה עשוי ללמד קצת ענווה. אפשר להבין שלמותגים האישיים יש כוח מוגבל. שדפוסי ההצבעה חזקים מהאהדה האישית. שחופשי זה לגמרי לבד. אבל בפוליטיקה של ימינו הכוונה היא שחופשי זה לגמרי לבד - ובחוץ. הבידול מסוכן להישרדות פוליטית, והציבור רוצה איחוד. ואולי זה גם הלקח הלאומי, אבל ספק אם יתממש בממשלה הבאה.

tguvot@maariv.co.il