שני סוגים של קוראים מוזמנים כבר עכשיו לדלג על הטור הזה. עם הקבוצה הראשונה נמנים אלה שמכתירים באופן אוטומטי כל מי שמנהל ויכוח עם דרישות הקהילה הגאה בתואר "הומופוב". בקבוצה השנייה נמצאים כל מי שמתייחסים אל מצעד הגאווה כאל "מצעד בהמות", הם והפריפריה האידיאולוגית שלהם. יש לי עניין לנהל דיון סביב הסוגיות שעולות מהגזרה הלהט"בית. אין לי עניין בשנאה ובעלבונות. ומכיוון ששתי הקבוצות שהוזכרו כאן מכילות בעיקר אנשים משעממים, כאלה שאין להם עניין בדיונים, ובטיעונים, ובדיון מורכב, אני לא רואה טעם בהתכתבות איתם.

אני חייב להודות שבעבר, כל עניין מצעד הגאווה ושבוע הגאווה, שגדל השנה לחודש הגאווה, די עברו לידי. מצד אחד, אף פעם לא התחברתי למפגנים הללו. מצד שני, שכל אחד יעשה מה שבא לו. אחד רוצה לצעוד, השני רוצה לרקוד, השלישי רוצה להרים דגל, והרביעי שלט? סבבה. אלא מה? שבשנים האחרונות, ובשנה־שנתיים האחרונות ביתר שאת, העסק הזה הפך להיות חלק ממאבק תרבותי אגרסיבי עמוק. מה שהתחיל כמלחמה לגיטימית של קבוצה שסבורה שמגיעות לה יותר זכויות מאלה שניתנות לה, הולך והופך למאבק רחב על דמותה של החברה, ועל דמותה של המשפחה. אמרנו מאבק? זהו שלא. כי במאבק יש בדרך כלל לפחות שני צדדים. ובמאבק הזה - אין. כלומר יש, אבל כשצד אחד מוצג בתקשורת באופן תדיר כנאור ומתקדם והגיוני, והצד השני כמטורף והזוי ושונא אדם, אי אפשר לנהל פה שום דיון.

בואו נתחיל מהמקום חסר הפרופורציות שהסוגיה הלהט"בית תופסת בסדר היום שלנו. יש לנו מדינה עם אלף ואחת בעיות - מדיניות, כלכליות, חברתיות, מה שרק תרצו - אבל לפעמים נראה שהעניין הכי חשוב כאן, זה שלפיו ייקבע היחס שלנו אל איש הציבור, קשור קודם כל בעמדותיו מול דרישות הקהילה הגאה. קחו אלף אנשים ובקשו מהם לדרג את מאה הסוגיות שמעסיקות אותם, ותגלו שהסיפור הלהט"בי - ולא משנה מה העמדה כלפיו - מגרד את התחתית. ועדיין, משום שהלובי הלהט"בי התקשורתי קובע במה נעסוק פה, והוא לובי חזק מאין כמוהו, לכל מרואיין שעולה לשידור ברור שהוא נבחן לפי התשובה שייתן לשאלה הזו, כאילו שאין שום דבר אחר שחשוב כאן.

שר חינוך חדש שנכנס לתפקידו יודע שהשאלה הראשונה שהוא יצטרך להתמודד איתה היא מה יעשה עם תקציבי תנועת הנוער של הקהילה הגאה. תגידו, כמה אנשים מתעניינים בשאלה הזו, מחוץ לכלי התקשורת? עבור כמה אנשים זו אחת השאלות החשובות שעל סדר היום, ולא משנה כרגע אם אתם בעד להגדיל את התקציב או למחוק אותו. כל פוליטיקאי יודע שזו הסוגיה הראשונה וכמעט היחידה שבה אסור לו ליפול בלשונו. הוא יכול להגיד שהחרדים מוצצים את לשדה של החברה, או שהערבים הם ג'וקים, או שהמתנחלים הם סרטן, ולהישאר על הרגליים. מילה אחת לא במקום בענייני הקהילה, כמוה כקפיצת בנג'י בלי חבל.

***

כמו כל אחד שמחזיק בדעה, גם אני בטוח שהדעה שלי היא הנכונה, אבל אני אניח את הטענה הזו בצד. אני לא רוצה לשכנע כאן בנכונות התפיסה שלי. אני רוצה לשכנע שלא יכול להיות שלא ניתן יהיה להשמיע אותה. ומה שמטריד יותר מכל בהקשר הזה, זו ההשתלטות הברוטלית על השיח, מצדה של הקהילה הלהט"בית, והדיון שמתנהל במעמד צד אחד, כשכל מי שמחזיק בעמדה שלא מאמצת בחום כל מילה שיוצאת מכיוונה של הקהילה, נדון להשתקה אלימה.

תראו דוגמה. לפני כמה שבועות נערך בירושלים מצעד הגאווה. בעבר התנגדה העירייה לקיום מצעדים כאלה, ולפני יותר מעשור נאלצה לבלוע אותם אחרי התערבות בית המשפט, וטוב שנאלצה. שום ראש עירייה לא יכול להחליט שאזרחים שמבקשים לצעוד ברחובה של עיר, ולהביע את מה שהם רוצים להביע, לא יכולים לעשות את זה. אלא מה? שערב המצעד הנוכחי החליטה עיריית ירושלים להסיר מהרחובות מודעות שנתלו מטעמם של מתנגדי המצעד. האחרונים לא נקטו אלימות ולא קראו להרים יד, אלא תחת הסלוגן "האומץ להיות נורמלי", ביקשו להביע את דעתם, שלפיה "אבא ואמא = משפחה". אני, כשלעצמי, מעדיף לנהל דיון ולא לתקוע אצבעות בעיניים, אבל הם חשבו אחרת וזו זכותם.

זכותם? כאמור, לא אם שואלים את עיריית ירושלים. הצעד של הסרת השלטים היה צעד בוטה של סתימת פיות. למה העירייה נקטה אותו? מסיבה אחת ויחידה. היא ידעה שהיא יכולה. היא ידעה שהתקשורת לא תמחה נגד המהלך האנטי־דמוקרטי הזה. היא ידעה שכמה שהיא תסתום למוחים את הפה בעוצמה גדולה יותר, כך ירבו מחיאות הכפיים שהיא תקבל, גם כשהכפיים האלה הם כפיהם של אוהדיה של קהילה, שמתלוננת כל הזמן על פגיעה בזכויותיה הבסיסיות. ובאיזו עילה הוסרו המודעות? ובכן, "תוכן המודעה הנדונה עלול לפגוע ברגשותיו של חלק מהציבור המתגורר בירושלים", כתבה מנהלת המחלקה לפרסום חוצות בעיריית ירושלים, "על כן אני מנחה על הסרת כל המודעות בתוך שש שעות מרגע קבלת ההודעה".

אתם מבינים כמה מעט צריך כדי לשים פלסטר על הפה של מי שמבקש להביע מחאה נגד הקהילה הלהט"בית? "פגיעה ברגשות"? אתם יודעים כמה דברים במרחב הציבורי פוגעים ברגשותיהם של אנשים? אני מוכן להתערב שאם נערוך סקר בקרב תושבי ירושלים, נגלה שיש בהם יותר אנשים שרגשותיהם נפגעים מהמצעד מאנשים שרגשותיהם נפגעים מהשלטים נגד המצעד. אז מה? מישהו היה מוכן לקבל את הרעיון שזו תהיה סיבה מספקת לבטל אותו?

***

כאמור, לא משנה מה עמדתכם בסוגיות שמעלים בקהילה הגאה, קשה להתווכח עם העובדה שהלובי העוצמתי של הקהילה מביא את העיסוק בענייניה למקום בלתי פרופורציונלי על סדר היום.

קראתי השבוע רשימה של רשויות מקומיות שהחליטו לייצר תפקיד של "מחזיק תיק הגאווה" בעירייה. תשאלו, מה אכפת לך? לכאורה, באמת לא אכפת. אם בעירייה היו 400 מחזיקי תיקים, ואחד מהם היה ממונה על הקהילה הגאה, אני לגמרי בסדר עם זה. אבל מכיוון שזה לא המצב, ומכיוון שבכל רשות מקומית יש מאה נושאים שיותר חשוב להפקיד עליהם "מחזיק תיק", זה ברור שהמהלך הזה הוא טירוף מושלם.

עזבו את זה. חודש חגיגות הגאווה, כולל הליווי התקשורתי שהוא זכה לו מכל עבר, השאיר מאחור את חגיגות פסח, סוכות, שבועות ויום ירושלים גם יחד. זה קורה עם הפסטיבל הבלתי נגמר של המצעדים. זה קרה לפני כשנה, כשהקהילה הפגינה סביב עניין חוק הפונדקאות - הפגנה שקיבלה כאן יחס של מחאה לאומית, עם יום שידורים מלא, עם פרומואים בלתי פוסקים, עם עמדות שידור בשטח, עם תוכניות מיוחדות, ועם מגישים שנראו כמו מפגינים במקום ועיתונאים. כל חמישה אנשים בעיירה בצפון שהחזיקו שלט, קיבלו במה. כל מגיש שחיפש דרך להזדהות, שבר שיא אחר של יצירתיות. שורה של מקומות עבודה, גם ציבוריים, חיפשו את הדרך לשחרר את עובדיהם על חשבונם להפגנה, בניסיון לקושש אהדה תקשורתית, שכמובן הגיעה ובמנות גדושות.

אין שום קבוצה בחברה הישראלית שמסוגלת לשכנע את התקשורת לחבק אותה כך. לא ניצולי השואה, לא הנכים, לא העולים החדשים, לא המובטלים, לא אנשי הפריפריה. לאיש בתקשורת לא הזיז שוועדות מקצועיות של משרד הבריאות, עם אנשי רפואה, ומשפט, ואתיקה, ופסיכולוגיה, ועבודה סוציאלית, התנגדו כאיש אחד לפתוח את הפונדקאות באופן שדרשה קהילת הלהט"ב. לאיש בתקשורת לא היה עניין להידרש לבעיות שמציבה הפונדקאות, לניצול של הנשים הפונדקאיות ולמחיר הכבד שהן משלמות. בקהילה רוצים פונדקאות? אז יאללה, בואו נהפוך להומופוב חשוך את כל מי שפותח את הפה נגד, ונסגור את הדיון. למי יש זמן לעובדות כשקמפיין ברוטלי מתגלגל ברחובות ומאיים לדרוס כל מי שישאל שאלה?

***

במשך שנים מסבירים לנו שנטייה מינית לא בוחרים. שכך ברא אותנו הטבע. אדם אחד נולד עם משיכה לבני המין השני. אחרים - הרבה פחות - נולדו עם משיכה לבני מינם. משכך, טענו וטוענים בני הקהילה, אין סיבה להפלות אותנו. אפשר להתווכח איתם על הרבה דברים, חלק מהם נעלה בהמשך, אבל כמובן שבטענה הבסיסית הזו יש טעם והיגיון. אני יכול להתווכח עם מי שמחליט משהו, לא עם מי שהטבע החליט עבורו.

בואו נמשיך הלאה. נדמה לי שכל אדם הגון יסכים עם העובדה שגם אחרי שהבהרנו את המובן מאליו, שצריך לכבד כל אדם ושכולנו שווים, תהא נטייתנו המינית אשר תהא, בחיבור של שני גברים לטובת הקמת משפחה יש משהו פחות טבעי, שהרי זוגות בני אותו מין אינם יכולים לתרום בדרך הטבע להמשכו של עולם ולהמשכה של משפחתם. נכון, הם יכולים לאמץ ילד. נכון, הם יכולים להביא לעולם ילד באמצעות אם פונדקאית. ועדיין - אני מתקשה לראות אדם הגון שיחלוק על כך שיותר טבעי ומובן שילד יגדל אצל מי שילדו אותו, מאשר אצל מי שרכשו אותו, קיבלו אותו, או גידלו אותו ברחמה של אישה אחרת שילדה אותו עבורם.

נכון, יש גם בני זוג סטרייטים לגמרי שנתקלים בבעיה להביא ילד לעולם, ונעזרים בשירותיה של פונדקאית או בשירותיהן של רשויות האימוץ, אבל את אלה נניח רגע בצד, משום שהם - בניגוד ללהט"בים - מודים ומכריזים שיש אצלם בעיה. ומהמקום הזה, מכיוון שהדבר אומנם אפשרי, אבל הוא לא הכי טבעי בעולם, ישנה שאלה אחת מרכזית שראוי לשאול את אנשי הקהילה הגאה, שאלה שהתשובה לה תכריע איזה מין דיון יש בפנינו: ברור לגמרי מדוע במצב הדברים הנוכחי, כשאלה נטיותיכם, אתם מבקשים זכויות והכרה ושוויון. אבל האם אתם מוכנים להתפלל יחד לכך שמהיום והלאה לא ייוולדו עוד ילדים עם נטייה מינית שונה? אם התשובה לשאלה הזו היא שלילית, המשמעות היא שאנחנו לא עוסקים בדיון על זכויות של מי שמבקשים פתרונות שוויוניים לכל אדם, תהא נטייתו המינית אשר תהא, אלא על מאבק רחב הרבה יותר. מאבק על ערכים. מאבק על דמותה ועל עתידה של המשפחה.

אגב, התשובה שלי לשאלה הזו היא שבעולם מתוקן, היינו צריכים לקוות שכולם יהיו סטרייטים, שהרי רק כך יוכל העולם להתקיים, ובמקביל להכיר בכך שזה לא המצב, ולבוא ככל האפשר לקראת כל מי שאיננו כזה.

כך או כך, במצב דברים שבו התרבות המערבית בעולם מביאה לניתוץ המשפחה המסורתית, חייב להיות כאן דיון משמעותי הרבה יותר על המהפכה שאליה אנחנו נדחפים. זכותו של כל אדם להאמין במה שירצה, אבל שינוי שמוחק תפיסת עולם יהודית בת אלפי שנים, שינוי שטומן בחובו משמעויות רחבות כל כך, לא יכול לעבור באבחת מצעד או שניים, בלי דיון ציבורי, וכשכל דעה אחרת מותקפת באלימות. לא יכול להיות שלנהל דיון על השאלה אם להרוס לעשרת אלפים אזרחים את הבית יהיה לגיטימי, והדיון על ערכי המשפחה ודמותה - לא.

***

לפני כמה שבועות נחשפה בגלי צה"ל החלטה של הצבא להוציא את המילים "אבא" ו"אמא" מטופסי הגיוס ולהחליף אותם ב"הורה 1" ו"הורה 2". די מהר התברר שהפרסום קצת הקדים את זמנו, אבל השיח שהתפתח בעקבותיו הבהיר, עוד פעם, כמה עפנו רחוק מתפיסת המשפחה המסורתית שאיתה הלכנו אלפי שנים, וכמה מסובך להתווכח עם המציאות החדשה שאליה נגררנו.

באחד הדיונים שהתפתחו בנושא הזה, ראיתי תגובה של חברת הכנסת לשעבר מירב בן ארי. "מה הבעיה?", תהתה, "הרי מי שהוא הורה, הוא בכל מקרה אב או אם, אבל אם אתה ילד שגדל כל החיים בלי אב או אם (מכל מיני סיבות ולא רק קהילה להט"בית) והטופס הזה מפריע לך, אז למה לא להקל איפה שאפשר ולתת לחבר'ה להרגיש בנוח?". אלמלא העניין הזה היה חלק ממאבק ערכי גדול הרבה יותר, בן ארי הייתה צודקת. מה אכפת לנו שלמישהו יהיה קצת יותר קל? אבל מכיוון שהוא בהחלט חלק ממאבק עקרוני גדול, ומכיוון שבן ארי הזכירה שהבעיה הזו אינה רק נחלתם של מי שנמנים עם הקהילה הלהט"בית, אלא של כל מי שגדלו בלי אב או אם, "מכל מיני סיבות", חשוב להרחיב מעט את הדיבור גם על זה.

בשנים האחרונות נכנס למערכת החינוך הספר "כל אחד והמשפחה שלו". מדובר בספר שחיברו יהודה אטלס ויעל משאלי, והוא מציג ילדים שונים, שבאים ממשפחות שונות, אשר חוגגים יום הולדת בגן. יש בו, לדוגמה, את ליאל, שהיא בת להורים גרושים. ההורים שלה הקימו משפחות חדשות, "וכך - פה יש לי אח ושם אחות - אבל רק אני שייכת לשתי המשפחות". הסיפור הזה יכול להישמע קצת עצוב, אבל בעצם, מסביר לנו הילד המספר, "כמו שאמא אומרת, אלה החיים, עדיף גירושים טובים - על נישואים רעים". אחרי ליאל מגיע יהל, שאמא שלו מגדלת אותו לבד, כי עדיין לא מצאה את הבחור המתאים, ויפתח, שהוא ילד מאומץ, והדר, שיש לה "אמא אלף" ו"אמא בית", ועומר, שיש לו אבא ערבי ואמא יהודייה, ודניאל, שיש לו שני אבאים, "אבא יואל שאוהב לבשל, ואבא אבנר שרוקד ומצייר... ובבית אחר יש לי גם אמא איילה, חצי זמן אני אצלם - חצי זמן אצלה... זה קצת מעצבן, כי כל השבוע, אין לי אף פעם מקום קבוע, אבל מצד שני זה גם נורא 'קול' – יש לי שני בתים והכל כפול".

אז חשוב לחזור ולהדגיש את הברור מאליו. כל הילדים שווים. כולם צריכים לקבל את אותו חיבוק, ואת אותה אהבה, ואת אותה תחושה שהם מקובלים. ההוא שאביו ערבי, וההוא שהוריו הומואים, וההיא שאמא שלה מגדלת אותה לבדה. אבל מה המסר העמוק יותר שאנחנו מעבירים לילדים? שאין משפחה שהיינו מייחלים לה יותר, עבורם? זה באמת כואב כשאישה לא מוצאת בן זוג, ונאלצת להביא ילד לעולם בלי אבא. אבל האם זו משפחה שהיינו מאחלים אותה למישהו מלכתחילה? האם אותה אמא חד־הורית, שמגדלת את בתה בלית ברירה בלי בן זוג, מאחלת את זה גם לילדתה? נכון, אנחנו מקבלים כשווה בין שווים את הילד שנולד לאם יהודייה ולאב ערבי. אבל האם אין למערכת החינוך עמדה בעניין? האם היא קיימת רק על מנת להציג בפני הילדים את כל האפשרויות? האם מבחינתה, זה נורא לרצות שהבן היהודי של בני הזוג האלה יראה בחיי נישואים עם בת זוג יהודייה מודל רצוי?

לי, כאמור, יש תשובה ברורה משלי. אני מבין שיש אחרים עם תשובות אחרות. אלא מה? שמתברר שמי שמבקש לדבר בזכותה של המשפחה היהודית המסורתית הוא איש חשוך. איש שזוכה ללעג. איש שלא יכול להביע את דעתו על שלט, בלי שיסירו אותה. וזה, רבותי, טירוף מוחלט.

kalman.liebskind@maariv.co.il