אז סופסוף איזק סגר ת'בסטה. הוא קרא לי לנמל ל"בני הדייג" ואמר: "קוף, הילדה מתחתנת. אני מרחם על הדביל שלקח אותה, אבל אני אפנק אותו שלא יברח", הוא צחק. "זהו, סגרנו ת'בסטה".
הבטתי בו, ממשקפי השמש על מצחו ל"שרשר" העצום בעוביו על צווארו והתליון של לוחות הברית, עד לגורמט הכסוף עם פיסות העור על פרק כף ידו הימנית. "אז למה אתה מהורהר כזה איזק", שאלתי. "אם הכל בסדר, מה הבעיה?", שאלתי. הוא התיישר בכיסאו, הניח את מרפקיו על השולחן ורכן קדימה. "יש לי בעיה קטנה עם הילדה. היא ואמא שלה הזמינו שמלה אצל מישהו. אשתי כבר שילמה לו לפני חצי שנה, לא ידעתי, וטוב שלא, כי אתה מכיר אותי. אוקצור השמלה לא מוכנה, והטיפוס הזה מסתלבט על הילדה והאישה. הייתי צריך לתת למירי את המבט, כדי שהיא תספר לי".
"שלום' מידד, אני הגיס של הכלה שירי", התחלתי. "היא בוכה הרבה, כי השמלה שלה לא מוכנה, ואתה הבטחת לה שתהיה מוכנה איך שהיא מגיעה לארץ. אז היא בארץ, ואתה לא מחזיר לה טלפונים. איך אנחנו פותרים את הסוגיה? הרי את הכסף כבר שילמו לך, כך הבנתי מהכלה ומאבא שלה. אני טועה?".
***
איזק עדיין התבונן בי ואמר: "אתה מעשן הרבה. צריך לטפל בזה. נו, נו, תתקדם אין לי את כל היום".
"תגיד לי, חתיכת דביל", עניתי לו. "עם מי אתה חושב שאתה מדבר? אתה עוד חולם לפרק למעצב את החנות? אתה באמת רוצה לבלות עד תום ההליכים? לא מספיק לך אחיך בקייטנה במעשיהו? אתה רוצה לפרק את העסק שלכם לגמרי?".
"נו מה? מי לא מכיר אותו", הוא ענה וסיים את המשקה בלגימה אחת ארוכה.
התעלמתי במכוון מפרשת האונס של הילדה בבנימין. כמובן יש לי דעה, אבל זה לא הזמן להלהיט, כי האוויר בוער מספיק. ניתן לרשויות החוק לסיים את החקירה עד תומה ולפרסם מסקנות סופיות.
התרעות פיקוד העורף