אני חושב שאם אמות וישאלו מה הדבר הכי ייחודי שעשיתי בחיי, לא יהיה לי יותר מדי מה להגיד. פעם אחת לקחתי אקסטזי והלכתי לבנק לסידורים. זה היה ייחודי באמת. כל שאר הדברים: ילד, אישה, קריירה, רכב קרוס–אובר, חופשת הכל–כלול בפארק מים עצום ליד בודפשט, זה נפלא והכל, אבל זה לא ייחודי, זה מתבקש, זה כולם עושים, זה ממש כתוב בשלט שנייה לפני היציאה שלך מהרחם של אמא, אל העולם.
 

לא שאני עומד למות. לא בגלל זה עולות בי מחשבות סיכום. אבל אני חושש שזה עלול להיראות כך, כי אני שוקל לא לצאת מהבית לעולם. כי ככל שאני יוצא מכותלי הבית אני נתקף אימה גדולה יותר ויותר.
 

זה התחיל לא מזמן כשיצאתי לקנות סיגריות בפיצוצייה, וכשחזרתי התבוננתי בחלון הראווה של הקונדיטוריה שלידה. מבעד לחלון הראווה ראיתי פחזניות מסודרות בשורות ועל כל אחת מהן היה הכיתוב: "I LOVE YOU". חשבתי לעצמי שזה די אגרסיבי, פולשני אפילו, מצד פחזנית להגיד לי דבר כזה. ועוד לא פחזנית אחת, כל אחת ואחת נשאה את ההצהרה הזו. מאז אותו הרגע התחלתי להיות יותר מודע לסביבה, ופתאום שמתי לב לכך שהמרחב הציבורי הוא סוג של מטווח. מכל מקום יורים עליך הצהרות, אנשים צועדים לכיוונך בחולצות שעליהן כיתובים מתריסים כמו "2 cool 4 you" ו"move on, keep on walking", ואז עוד אנשים בחולצות שמצהירות: "stay true, keep it simple" ועד כאלו שהן ממש קריאה לפעולה: 

"don’t trust the system".
 

אגרסיות בחלון הראווה. אגרסיות על החולצות. אבל הכי נורא זו החנות שניצבת במרכז של המרכז המסחרי של השכונה הצפון תל אביבית שבה אני מתגורר. שמה של החנות: ״פוזיטיב״. אני שונא את החנות הזו עם השלט שלה, שמדגיש את שמה בצבעים זוהרים שהופכים לברוטאליים במיוחד כשנהיה חשוך והשלט זוהר.

מבחינתי ״פוזיטיב״ זה משהו שהוא מעבר לשם של חנות ושלט, זו אמירה מחייבת שקובעת עובדה מוגמרת וסופית שהכל חיובי. אבל מאיפה הקביעה הזו צצה? מה זו החוצפה הזו להחליט מראש את הלך הרוח. מאיפה התעוזה הזו מגיעה? זה כמו ההורים שקוראים לילדים שלהם אושר או אושרי. בא לי להגיד להם: ״מה, בחיים לא ראיתם את סרטי הדוקו האלו על ילדים שרוצחים את ההורים שלהם? לא נראה לי שאם הילד שלכם ירצח אתכם אתם עדיין תרגישו שלמים עם בחירת השם הזה״.
 

אז בהתחלה חשבתי שרק המרחב הציבורי–מסחרי הוא כל כך תוקפני, אבל אז הגעתי לזוג חברים לארוחה, ופתאום שמתי לב שבתחתית כלי ההגשה הראשי של הלזניה שהם הגישו באותו הערב הופיע לו שוב כיתוב. והפעם: ״the best is yet to come״. באותו הרגע ידעתי שאני לא יכול לשתוק יותר. ״אני לא מבין למה קובעים לי כל הזמן מה יקרה ומה לא יקרה, ומה אני צריך לעשות ומה לא לעשות״, אמרתי בנימה עצבנית. ״מי קובע לך?״, שאלו זוג החברים.

״החולצות, שלטי החנויות, הקינוחים בחלונות הראווה, והכי גרוע - כוסות הטיפים האלו ששמים לך בפיצוציות ובגלידריות. אתמול ראיתי אחת שאשכרה כתוב עליה: ׳בשבילך זה דמי כיס, בשבילי זה העתיד׳. נו באמת, דבר ראשון, מה אתה מפיל עלי את כל העתיד שלך? כולה באתי לקנות סיגריות. ודבר שני, בוא אני אגיד לך משהו - לא נראה לי שאתה רוצה להתחלף עם העתיד שלי, למרות שהכלי כאן של הלזניה טוען אחרת״.
 

״בטח״, אמרו הזוג וחזרו על המנטרה שעל תחתית כלי ההגשה, ״הטוב עדיין בדרך אליך. ברור״.
 

״אתם יודעים מה?״, אמרתי להם, ״אני דווקא חושב שכל הטוב של חיי מאחורי, עבר, זהו. אין יותר. זה ברור לי שמכאן זה מדרון בלבד. אז על סמך מה הקערה הזו אומרת לי את זה?״.
 

״מאמי, אתה רב עם כלי מטבח״, סיננה לכיווני אשתי בשקט מהצד.
 

״אני יכול לתבוע אותם תביעה ייצוגית על זה, על נטיעת תקוות שווא, או משהו, באנשים. על פי מה הם מחליטים שהטוב ביותר עוד יגיע? אין, הטוב ביותר לגמרי מאחורי. תנו לי לאכול לזניה בשקט״.
 

״או־קיי״, אמרו הזוג, ״אז לפחות תספר לנו על הטוב הזה שמאחוריך, מעניין״.
 

״תראו״, אמרתי להם, ״כמובן שיש לי הילד המדהים שלי, ופעם אחת זכיתי במקום שני בתחרות שש–בש אזורית של מחוז גוש דן, ופעם אחת גם לקחתי אקסטזי בבוקר והלכתי לבנק. יותר טוב מזה לא יהיה״.