לאחר שנתניהו הציע עד חצי המלכות למפלגת העבודה, ולאחר ששליחו נתן אשל פרסם טור ובו קרא לשיתוף ערביי ישראל “בניהול הממלכתי” של הכלכלה, החינוך וביטחון הפנים, הסתבר לעיני כל כי החשש של השמאל־מרכז מהדימוי הבוגדני שהדביק לו נתניהו אינו אלא הפנמה עמוקה של תהליך הדה־לגיטימציה שמעבירו מחנה הימין כבר שנים רבות. זו העת עבור מחנה השמאל הציוני להתנער מעמדת הקורבן ולהציע אלטרנטיבה שלטונית הלוקחת בחשבון שיתוף פעולה עם הקול הערבי בתוך ומחוץ למפלגות הערביות. 
 

אחד הדברים שסייעו לימין לשמר את שלטונו במשך שנים כה רבות הוא הברית שידע מחנה זה לכרות עם קבוצות שונות בחברה הישראלית, ובעיקר עם הפריפריה, המגזר החרדי והמגזר הרוסי. החברה הערבית נחשבה לבעלת ברית של מפלגות העבודה ומרצ החל משנות ה־80 וביתר שאת מאז הסכמי אוסלו. אלא שמאז הירצחו של רבין וסיסמת הבחירות “נתניהו טוב ליהודים”, שהחזירה לימין את השלטון, מסע השיסוי שהוא הפעיל נגד הערבים בכלל והשמאל בפרט לא פסק. 
 
באופן אירוני, השמאל, שמנהיגו נרצח, עבר למגננה, הערבים הפכו מוקצים מפני כל אפשרות לשיתוף פעולה, ומפלגת העבודה התקשתה למצוא בעלות ברית שיסייעו לה ליצור גוש אפקטיבי. בחסות הזעזועים שמחולל כעת ליברמן חלה תפנית. הבריתות של מפלגת הליכוד עם החברה החרדית ועם המגזר הרוסי מתערערות. מערך הגושים ומפלגות הלוויין עובר שינוי. 
 
זו גם הסיבה שבעטייה ככל הנראה בחר נתניהו לשגר באמצעותו של נתן אשל בלון ניסוי הקורץ לחברה הערבית ומחבקה. נתניהו מחפש אלטרנטיבות לבריתות. לצורך מטרה זו אין לו שום בעיה לערער בחדות על כל מה שהוא עצמו הרגיל את הציבור הישראלי להחשיב כ”כשר”.
 
לא יכול להיות צלצול השכמה רועם יותר מזה עבור מחנה המרכז־שמאל. כל מי שמתיימר להנהיגו – יהיה זה ברק או גנץ - חייב לקפוץ כעת על העגלה ולהציג ברית אסטרטגית מוצהרת עם הקולות הערבים בתוך ומחוץ למפלגות הערביות. אין שעת כושר פוליטית טובה מזו להכריז על ערביי ישראל כעל שותפיו המלאים של המחנה ליצירתה של אלטרנטיבה שלטונית.

“הם לא חייבים להיות ציונים ולעמוד דום בימי הזיכרון, הם כן חייבים להיות נאמנים במאה אחוז למדינת ישראל, שבתמורה תעניק להם את מלוא זכויותיהם”, כך במילים פשוטות, שאין בהן שום ערעור על מחויבותו לציונות, ניסח שליחו הקרוב של נתניהו את מה שהיה צריך להיות מזמן הלחם והחמאה של מנהיגי השמאל־מרכז. 
 
בניגוד לימין, שלא בחל בנקיטת רטוריקה גזענית כלפי החברה הערבית, השמאל יוכל להציע לה לא רק תיקון של השיח, אלא תיקון של חוק הלאום וחתירה לפתרון מדיני של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הברית עם החברה הערבית היא תחילת הדרך לחזרתו של מחנה המרכז־שמאל לשלטון. כמחנה שערך השוויון אמור להיות יקר ללבו, עליו לערוך מסע עמוק ויסודי שייצור אמון עם תושבי הפריפריה ויאפשר עמם ברית אמת.