כמה דקות של אומץ מול קובץ ריק לבן, כשברקע דד־ליין מהדהד ומאחורי שבוע לא קל של "תסמונת טרום יום הולדת", נדרשו לי כדי לכתוב את הטור הזה, שבמרכזו מתנוססת תמונה של כריס נות', הלא הוא מיסטר ביג מ"סקס והעיר הגדולה".

אני קצת נבוכה מכך שכשבועיים לפני גיל 42 הגעתי לרגע השפל הזה. נבוכה מעצמי ומחברי הבוגרים רגשית שיכתבו לי מיד בוואטסאפ: "אוי טליה, עבר עשור, תתבגרי כבר". נבוכה מכך שחשפתי את רשימת המעקבים האסקפיסטית שלי באינסטגרם קבל עם ועיתון ובפני כמעט 20 אלף עוקבי ברשת, ונבוכה מכך שזה בכלל מעסיק אותי בימים טרופים אלה של בלוני תבערה.

אבל תביאו בחשבון שבעיתון כמו בעיתון, מתחת לכל כותרת משנה שעושה טיזינג וכיתוב תמונה נוקב יש פואנטה. חייבת להיות, אחרת מה שווה הכל?

אבל קודם כל התנצלות: קהל העוקבים הגברי שלי בטוויטר מצא את עצמו נעלב עד עמקי נשמתו מציוץ תמים בעקבות אותו "מיסטר ביג". "מסר לכל מי שעדיין מתבאסת מהמיסטר ביג שלה", כתבתי וצירפתי תמונת אינסטגרם של נות' בן ה־65 ללא חולצה. "הם בסוף גומרים ככה", הוספתי - והרשת סערה.

זה מה שקורה כשגברים קוראים הודעות שמיועדות בכלל לנשים. הם שוב חושבים שמעליבים אותם מאחורי הגב, בזמן שאני בסך הכל רציתי לעשות שירות לציבור הנשי. זה רק מראה עד כמה אנחנו תמיד משליכים על עצמנו מחשבות של אחרים. בדיוק כפי שכשאנחנו כועסים על מישהו או על משהו, זה תמיד באיזושהי צורה מראה של מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו.

פצצת "גברים ממאדים ונשים מנוגה" הכתה שוב ללא רחמים. אבל בניגוד ללינץ' על רקע פוליטי שאני נוטה לחוות מדי פעם ולהכות בחזרה בלי לספור עד עשר, הייתי הפעם מלאת חמלה כלפי כולם וטרחתי להסביר את כוונתי. אין ספק שמישהי כאן התבגרה סוף־סוף.

והנה גילוי נאות: נות' עצמו - הבנאדם, לא הדמות - הוא גבר נאה לכל הדעות שמתחזק לוק היסטרי, בטן שטוחה וחזות אנטי־אייג'ית מעוררת קנאה ביחס לבן אדם רגיל. הוא בן אנוש, בשר ודם שאינו דמות פיקטיבית מלוטשת עד אימה כמו שניסו למכור לנו בסדרות בסוף הניינטיז, להלן "מיסטר ביג" המלוקק, הנאה, הצעיר וה"מושלם". לא ביחס לגילו או לדומיו - אלא באופן כללי לפיקציה שהוא נועד לשרת.

ועדיין, על אף הידיעה המושכלת שמדובר בדמות דמיונית - וראיתי את זה בזמנו אצלי, ראיתי את זה אצל החברות היותר צעירות שלי ואני מדי פעם רואה זאת גם אצל נשים פחות או יותר בגילי - אנחנו מתעקשות לחיות בסרט הזה.

אז עם כל הנעלבים שכתבו "מה? הלוואי עלי, אז אני לידו קואזימודו?" - מחילה. באופן אישי האופי שלכם הרבה יותר מעניין אותי מעוד קמט או שריר או גובה - גם אם הייתי תקועה במשך שבוע בחושך, בגלל תקרה גבוהה וסולם נמוך מדי. ואם כבר פתחנו את זה, עדיף נות' האדם המתבגר בחן מביג הצעיר והחתיך שהיה חתיכת אפס מאופס.

האמת היא שיש משהו מנחם בהשתחררות לעת זקנה מכל הדפוסים הישנים והסטיגמות שיש לנשים מנוגה על גברים ממאדים ומה שביניהם. לצערי הרב זה קורה מאוחר, אחרי שכבר כולנו יוצאים חבולים, שלא לומר שרוטים ועם מעט אמונה שמשהו יכול להתנהל אחרת.

אני מאמינה שזה אפשרי, בתנאי שמשנים את תפיסת הזוגיות שלנו למה שאנחנו רוצים שיהיה, לא למה שכולם חושבים שצריך או נכון חברתית לעשות. מוטב להבין את זה בגיל 40 מאשר אף פעם לא.

מי היה מאמין שאתפתה לכתוב שוב על יחסים או שאמצא את עצמי בוויקנד אחד אומלל במיוחד של מחלה צופה ברצף בכל הפרקים של "חתונה ממבט ראשון" במקום לסיים כבר את "צ'רנוביל" ולקבל פרופורציות, ולהבין שיכולים להיות אסונות גדולים יותר משידוך לא מוצלח בין גבר לאישה. אבל כפי שכבר ציינתי לפני שבועיים, אין לי שום דרך להכיל כל טקסט "על המצב" בתקופה האחרונה. ואני בהחלט מעדיפה לטבוע בבינג'ים על אסונות אקולוגיים שנגרמו בגין דליפות כור אטומי או בגין התקפי תשומת לב של אורטל או המעצבנת השנייה מ"חתונה ממבט ראשון".

בינתיים, שבועיים לפני גיל 42, במעין חשבון נפש בגרוש שעשיתי עם עצמי, בעקבות שערוריית תמונת האינסטגרם שהקימה עלי את הטסטוסטרון בגרסת ה־WiFi, היה נחמד לגלות שהתבגרתי. בעיקר כי הבנתי סוף־סוף (גם אם הדרך לשם הייתה קשה) שהסיפור הזה של הלב בכלל לא קשור למה שתמיד חשבתי שאני רוצה - הוא קשור למה שאני באמת צריכה.

בזכות "מיסטר ביג": הבנתי סוף סוף את הסיפור הזה של הלב

תמונה של כרית נות' גרם לי להבין: הסיפור של הלב לא קשור למה שתמיד חשבתי שאני רוצה - הוא קשור למה שאני באמת צריכה