בחופשות מהצבא היו לי זכויות שימוש בפיאט 850 של אמי. גרעין יד חנה היה אחד הקטנים בצה"ל, אבל גם הוא לא נכנס כולו למכונית. כאשר היה צורך בתנועת מלקחיים לסרט חצות, המבורגר וסלט חסה חופשי בתל אביב הקטנה או למישהו שהוריו נסעו לחו"ל, נזקקנו לשתי מכוניות לפחות, ודני לקח את הטנדר מהקיבוץ. כנהג מיועד, זה נשמע בערך כך: "לא קוגי, אין לי אומה–גומה במערכת, כי אין מערכת"; "אני מתחנן לא לנאפס באוטו"; "אנחנו בורגנים כי לאמי יש מינוי לבריכת גורדון?". אז התמלא חלל הפיאט הקטנה בעשן סמיך. היו שיעולים וצחוקים עצבניים. ואמירות כמו "חומר טוב", "יבש בעיר" ו"שמישהו יגלגל פגז". כשהיה מסטול, קרא לי יוני "אפרוח קטן קופץ". מסטולים שולפים כינויים מהתחת אבל זה תפס.

עד סוף הלילה הפך הזמן אלסטי למדי ונוח לבריות. זה היה זמן קצר לפני שהוגשו לאימפריה הישראלית שטרות השעבוד לפירעון וכולם התעוררו. מכיוון שהייתי חייל כלבבו, טיפל בי אבי בכפפות של משי. הוא הציע את מיטתי כשבאתי לישון. הכין לי כריכים טעימים, שתה איתי בירה, ובעיקר נהג לשוב ולברר איתי שאינני לוקח סמים. זה היה השקר הגדול ביותר שהיה מוטל בינינו. אינני גאה בו, אבל לא היה טעם לעימות מיותר.

אבי ניסח את האמירה כך שהיה עלי רק לאשר אותה. על בניין הקלפים הרעוע הזה עלה בוקר אחד בולדוזר גדול. אמי העירה אותי בפרצוף של מי שגילתה גוש בשד וגררה אותי בתחתונים לפיאט. דלת הנהג הייתה פתוחה וגם המאפרה. אמי הצביעה על המאפרה באצבע רועדת: מה זה? התיישבתי במושב הנהג כדי ללמוד את הסוגיה מקרוב. במאפרה היה מונח זנב של פגז מעושן וחרוך, מסוג הארטילריה הכבדה שיוני נהג לבנות מקרטון של חפיסת סיגריות, נייר כסף וכאלה. למי שלא היה בעניין, זה נראה כמו זוויל של פגז מרגמה שלא התפוצץ.

המחשבות שלי התרוצצו. באינסטינקט ראשון, הרמתי את הפגז, הרחתי אותו ונשאתי בין שתי אצבעות - כמו אופנהיימר עם משלוח אורניום בלוס אלמוס 1944 - אל פח האשפה בחצר. אמי לא רצתה לדבר. לזכותה אני מנחש שהבינה. אין לי ספק שעדכנה את אבי. בהכובשים מכרו אותה שנה אצבע ב־20 לירות; בטול כרם ב־15; בפינה של קולנוע "פאר" ב־25.

ממרחק של 50 שנה, שהוא בעיקר פריזמה אכזרית רגישה לצרימות תרבותיות, קשה לאמץ ללב את הקונספט הגאוותני, הרהבתני, המצ'ואיסטי והרדוד שהוא "איזי ריידר". קשה אף יותר לשאת על כפיים את "אדם בעקבות גורלו", השם שניתן לו עם הצגת הבכורה שלו בקולנוע "אסתר" בתל אביב. הכותרת הזאת, שהגו מפיצים מקומיים, שיוותה למסע הסיזיפי הממוסטל לדרום העמוק של אמריקה נופך של העלייה לחניתה.

הסלוגן של הסרט היה "אדם יצא לחפש את אמריקה ולא הצליח למצוא אותה בשום מקום". חברי הדי, שאיתו צפיתי בסרט לראשונה כמו דברים אחרים שעשינו לראשונה בעת ההיא, אומר כי הסרט השכיב אותו, שהוא לא חשב שהחיים יכולים להיות כאלה, שהסרט היה הסתערות חזיתית מאתגרת על כל החושים שלנו. כמי שבדיעבד נוכח בחייו כל הזמן, אני חושש שזיכרונותי אינם אותנטיים והם נושאים עליהם שכבות של פסולת ארכיאולוגית. לכן אני שואל אחרים.

אני חושש שלאהוב את הסרט היום כפי שאהבנו אותו ב–1970 זו עדות לחסמים קשים בהתפתחות הפסיכולוגית והאינטלקטואלית. אני צופה ב"איזי ריידר" פעם בעשור בערך, וככל שהזמן חולף, נשמעות נחירות הבוז והשעמום שלי מוקדם יותר. קשה לי לעבור כעת את עסקת הקוקאין שעושים השניים עם פיל ספקטור לפני שהם יוצאים למסע שהוא הפוך לכיוון התנועה המקובל במרחבים האמריקאיים. זה ספקטור לפני שגנב את שערו של בריאן מיי, לפני שירה באישה ולפני שאל פצ'ינו גילם אותו, ובכל זאת. אם אני צולח את ספקטור במקרה, אני פורש כאשר מסיר פיטר פונדה את השעון שלו ומשליך אותו כאומר שחוקי הזמן אינם חלים עליו.

הפרנויה ש"איזי ריידר" מקדם שירתה אותנו שנים, אבל אלה הקצוות הפרומים של התסריט, שאינם מתחברים. בשיער "ארוך" כשל פונדה הסתובבתי כל השירות, ושיער כשל הופר היה לי בשל"ת. בסרט המנסה להלך אימים על ציבור גדול ולהזהיר כי בדרום העמוק עוצרים ארוכי שיער ברחוב ומגלחים אותם בסכין קהה, וזה במקרה שהיה להם מזל ולא הרגו אותם, זה לא היה שיער ארוך אלא משהו שמרובעים מגדלים בסופשבוע.

"לסרט נכנס מתישהו מישהו אמיתי", כתב וינסנט קנבי, מבקר הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס" עם צאת הסרט, "וכל מה שראינו עד אז נראה פתאום שטוח, תפל ומטופש. ווייאט ובילי קמים לתחייה רק כאשר הם פוגשים בכלא של עיירה קטנה את ג'ק ניקולסון... בתפקיד עורך הדין ג'ורג' הנסון, ניקולסון הוא היחיד בסרט שיש לו תחושת שחרור וחופש. יש הנאה, עונג, הומור ומתיקות כאשר הוא מעשן מריחואנה בפעם הראשונה, 'איזי ריידר' אינו מתאושש מהסתלקותו". הסרט זקוק לניקולסון כדי להסביר לשני ראשי הכרוב הפסיכוטיים מדוע הם מרגיזים את הדרומיים. הם מייצגים חופש, אומר ניקולסון, ולכן יש להשמיד אותם.

***

כאחרון בהיררכיה של שושלת הוליוודית מפוארת, נאנק פונדה תחת עולו הכבד של אביו הנרי ונלחם על מקומו לצדה של אחותו ג'יין. במקביל ל"איזי ריידר" ב–1969, עלתה ג'יין פונדה כיתה כשחקנית עם הופעתה ב"הם יורים גם בסוסים". בהשוואה לדילמה הקיומית של פונדה, שהעיקה על הקריירה שלו, דניס הופר היה סתם לא נורמלי. את צאתו לצילומי "איזי ריידר" ניצלה אשתו להימלטות מהבית עם ילדיה ולמציאת דירת מסתור. הוא נהג להכות אותה.

עד "איזי ריידר" השתתף הופר בסרטים הוליוודיים קלאסיים. הוא הופיע ב"ענק", "בניה של קטי אלדר" וב"דו קרב באו־קיי קוראל". הוא תמיד נראה כמו הגור הקטן והבעייתי בהמלטה, שאמו חמלה עליו ולא אכלה אותו או גירשה מהמשפחה. התחושה שהופר העניק לצופה הייתה שמשהו מאוד לא בסדר איתו, יותר ממטלות התפקיד, וכי האמבולטוריות שלו אינה החלטה מושכלת אלא בעיה בירוקרטית במוסדות לבריאות הנפש. פסיכים מרתקים נהנים לעתים מיצירתיות נדירה. הם קשובים ללהבה הבוערת בתוכם אך לא תמיד מצליחים לשכנע אחרים בקיומה.

"איזי ריידר" נולד כקצה רעיון שחלף במוחו של פונדה כמו עננה לבנה של ג'וינט וכמעט נמוג. משהו בדבר שני אופנוענים–היפים מתפקעים ממחשבות פילוסופיות עמוקות משתמשים בכסף שהרוויחו מעסקת סמים לחציית אמריקה בחיפוש אחר "חופש". כבוגר ז'אנר סרטי אופנוענים, ידע פונדה שהאופנוע יהיה הכוכב. לכן נתן הוראות לכמה מעצבי ובוני אופנועים. הוא רצה לשבת נמוך, ממש על השלדה, שידיו יאחזו בכידון גבוה ויהיו מתוחות לפנים ושהגלגל הקדמי יהיה רחוק קדימה בסופו של בולם זעזועים כסוף.

האופנוע של הופר פחות מרשים, בעיקר משום שהופר ידע על כאבי שרירים ותחת שיחכו לו בסופו של יום רכיבה על אופנוע כמו של פונדה. ההחלטה להעמיס טרמפיסטים כג'ק ניקולסון בתפקיד קומי–טרגי גדול, דווקא על האופנוע של פונדה, לא הייתה מקרית. עם קסדת הפוטבול שלו, הז'קט הלבן, חיוכו הכובש ואהבת המרחבים, נראה ניקולסון כמישהו שנדבק לגבו של פונדה. בסוף הסרט גילה פונדה כי ניקולסון שבר לו שלוש צלעות עם הלחץ שהפעיל עליו עם ירכיו.

את הפיץ' (pitch) ל"איזי ריידר" נשלח הופר לעשות במשרדי רייברט, חברת ההפקה של ברט שניידר ובוב רייפלסון. על רקע ההיסטריה סביב הביטלס, הקימו השניים להקה טלוויזיונית פיקטיבית ובה ארבעה צעירים מצודדים, לימדו אותם לנגן ולשיר והקימו סביבם תוכנית "שובבה" בשם המנקיז. זו הייתה הצלחה מסחררת. כעת היו השניים פנויים להפקות איכות. הופר הציג בפניהם חלקים מ"איזי ריידר", ורייברט נתנו לו את הצעת חייו: 40 אלף דולר לצלם פיילוט במהלך המרדי גרא בניו אורלינס ו–360 אלף דולר להפקת הסרט כולו. ההיגיון היה פשוט: הופר יצלם את הפיילוט ב–16 מ"מ. אם יהיו בו התחלה של רעיון וכישרון, את שאר הסרט יצלם ב–35 מ"מ. זה המיתוס כולו: סרט שעלה 360 אלף דולר והכניס 50 מיליון דולר.

את שם הסרט, "איזי ריידר", נתן בחינם התסריטאי הנחשב טרי סאתרן ("ד"ר סטריינג'לאב"). סאתרן היה אחת הדמויות המיתיות שנהגו לאהוב בניו יורק, כולל סגידה לכישרונו. "איזי ריידר" הוא כינויו של מי שחי עם זונה ומתפרנס מרווחיה. לא בדיוק סרסור, יותר כמו חבר. קל לו בחייו. "זה בדיוק מה שקרה לאמריקה", אמר פונדה, "החירות הפכה לזונה, ואמריקה חיה על חשבונה". אין סיבה להיהרג על ההגיג הזה, מהרגע הראשון היה ברור שהופר יהרוג את מי שלא ייתן לו לביים את הסרט. מציאות שהשאירה את פונדה עם תפקיד המפיק. היה ברור ששניהם יהיו כוכבי הסרט. לגבי מי יכתוב את התסריט, היו הדברים פחות ברורים. לפונדה והופר לא הייתה המשמעת הנחוצה, לכן גייסו את טרי סאתרן.

זה לא היה תסריט רגיל. כיצד כותבים למסטולים? הופר לא מפסיק לברבר, לרוב מהרהורי לבו ומוחו הקודח שבו נאבקים סמים בכיסאות מוזיקליים. פונדה כל כך cool, מנותק ומהורהר, שפעם בחצי שעה בערך הוא שוזר ארבע–חמש מילים. ביחד היה להם אוצר מילים של תומכי נתניהו בטוויטר ביום רע. המונולוג הטוב בסרט הוא נאומו של ניקולסון על החייזרים מנוגה והעובדה שהם חיים בינינו באין מפריע, שאותו כתב סאתרן. וכמובן הרגע שהוא לא פחות מנחיתת בעלות הברית בנורמנדי, שבו אומר פונדה We blew it, כלומר פספסנו או נכשלנו. פתרתי חידות פילוסופיות גדולות יותר בחיי, אבל את הגיהוק הקריפטי של פונדה איני מצליח לפצח.

***

כדי לבדוק את התקדמות התסריט טס הופר לניו יורק, הגיע לביתו של פונדה וגילה כי פונדה, טרי סאתרן וריפ תורן, שלוהק במקור לשחק את ג'ורג' הנסון, יצאו לארוחת ערב ב"סרנדיפיטי", מסעדה נחשבת בזמנה. "מה לעזאזל קורה כאן פיטר?", צעק הופר מהיר החֵמה, "למה אתם לא כותבים? המצב כה קשה שהחלטתי לא לעצור בטקסס מכיוון שמגלחים שם ברחובות בחורים עם שיער ארוך בתערים חדים". הנרטיב שאימץ הופר באותה פגישה היה שהוא נעל את עצמו במשרדו של סאתרן לשבועיים וכתב בעצמו את התסריט של "איזי ריידר". הופר ניסה להיפטר מסאתרן, אבל ברט שניידר סירב בטענה שהתסריט זקוק לתסריטאי עם שם מוכר. עד יומו האחרון טען הופר כי "טרי לא כתב מילה אחת בתסריט, לא שורה אחת של דיאלוג".

לימים טען הופר שתורן פוטר מהסרט אחרי ששלף לעברו סכין במסעדה. תורן זכר את הדברים אחרת: היה זה הופר ששלף סכין נגדו. תורן פרק אותו מנשקו, הופר קפץ אחורה והפיל את פונדה לרצפה. התקרית עם הופר רדפה את תורן בהמשך הקריירה שלו. כאשר עמד להתחיל את תפקידו כמפיק ארטי ב"לארי סנדרס" (1994), הופיע הופר ב"טונייט שואו" ומסר שוב את גרסתו לאירוע הסכינאות. תורן תבע על הוצאת דיבה. סאתרן ואשתו תמכו בגרסתו ושופט קבע לו פיצויים מהופר בסך מיליון דולר.

עם חמש מצלמות, הפרנויה האלימה שלו בטורבו והתעלמותו הרגילה מיחסים בין אדם וחברו, צילם הופר את המרדי גרא. החבורה הגיעה באיחור, חמישה צלמים הקשיבו בשקט לנאום תוכחה מגלומני של הבמאי, שבו אמר בתמצית "זה הסרט המזוין שלי ואף אחד לא ייקח ממני את הסרט המזוין שלי, ואני אהרוג מי שלא יעשה מה שאומר לו", ויצאו לרחובות לצלם מה שבא להם.

הופר איבד את העשתונות. קארן בלייק וטוני בייסיל, שתי שחקניות שהיו איתם, לקחו אסיד עם פונדה והופר, והשאר - מי זוכר. כשאין רעיונות הולכים לצלם בבית קברות. שם, בעיצומו של טריפ, הושיב הופר את פונדה על פסל של המדונה וניסה לשכנע אותו, בסחיטה ובאיומים, לפרוץ בסצינת וידוי על התאבדותה של אמו שהוסתרה ממנו עשר שנים. מעורער לגמרי ושטוף דמעות, הכריח הופר את פונדה לטפס על הפסל, לפרוץ בבכי ולחשוף את טינתו לאמו המתה. לא עזרה מחאתו של פונדה. הופר פרץ את גבולות פרטיותו והקיז ממנו אינטימיות.

את המוזיקה ל"איזי ריידר" הייתה אמורה לכתוב להקה חדשה, קרוסבי, סטילס ונאש. הגרסאות חלוקות לגבי השאלה מדוע זה לא קרה. פונדה התקשר לקס"נ עם צאת אלבום הבכורה שלהם, ושניידר התחייב לשלם להם. השלושה הוזמנו לצפות בגרסה לא סופית של הסרט. על פי פונדה, הסרט השאיר אותם המומים ונרעשים, והם טענו שאינם ראויים לכתוב פסקול ליצירה כה מופתית. להופר גרסה אחרת ואמינה יותר, משום שהיא נוגעת באגואים המעורבים. "רציתי לחבל בבחירה של פונדה", אמר הופר. "הם לקחו אותי בלימוזינה לאולפן והשמיעו לי מוזיקה. אמרתי לסטילס, ‘אתם מוזיקאים טובים, אבל האמת, כל מי שנוסע בלימוזינה לא מסוגל להבין את הסרט שלי. לכן אין לי ברירה אלא לומר לכם, לא תודה. אם תנסו לראות שוב את הסרט, לא יהיה לי מנוס מלגרום לכם חבלה גופנית חמורה'".

בסופו של דבר היה הפסקול תיבת תצוגה לשירי התקופה. היו שם ג'ימי הנדריקס, "המשא" של הלהקה, "נולד להיות פרא" של Steppenwolf והרבה רוג'ר מקגווין מהבירדז. בוב דילן אמר לפונדה שהוא מוכן להשאיל לו שיר, אבל אינו מוכן לשיר אותו. "הבלדה על איזי ריידר" של מקגווין נולדה מכמה שורות ששרבט דילן על מפית ונתן למקגווין: "הנהר זורם / הוא זורם לים / לאן שהנהר זורם / אני רוצה להיות שם".

"גמרנו את הצילומים בטאוס, ניו מקסיקו", סיפר הופר בראיון, "והיה לנו אחר צהריים חופשי. ג'ק ניקולסון ואני לקחנו טריפ והלכנו לשכב על הקבר של ד. ה. לורנס. הלילה הסתיים בחברתה של בחורה יפה שלקחה אותנו למעיינות חמים באזור. היה ירח מלא, המים חמים, שלושתנו עירומים, וג'ק אומר: ‘בוא נרוץ קצת'. ג'וגינג של היפים. הבחורה נהגה במשאית, וג'ק ואני רצנו לפניה בתוך אור הפנסים של המשאית על הכביש. אנחנו רצים עירומים, וג'ק אומר: 'אנחנו גאונים, אתה יודע? שנינו גאונים. זה לא כיף להיות גאון?'".

התמונה הזאת, ניקולסון והופר רצים עירומים וגאונים, אינה שונה בהרבה מהסיבה שבגללה נהרגים ווייאט ובילי בסוף הסרט. כאשר אני חושב מה היה כה מעצבן ומיותר בשנות ה–60 שהוציא אצל מי שלא חוו אותן מוניטין כה רעים, אני חושב על פונדה והופר. הם המציאו את הגלגל אבל לא היה להם מושג מה לעשות בו. לשם כך היה צורך בקולנוענים אמיתיים ועמוקים, כמו רייפלסון, שביים שנה לאחר מכן את ניקולסון בסרט הנקרא "רסיסי חיים". לא היה צורך בשני רדנקס בפיקאפ להרוג את השניים. אילו התבקשתי, הייתי מתנדב.