שמו המעודכן של התעלול הנוכחי של בנימין נתניהו לביטול הבחירות שזה עתה אכף על כנסת שלמה הוא "יוזמת יולי אדלשטיין". ואכן, תיכף יגיע חודש יולי, ואחריו בטח יבוא גם אדלשטיין.
 

קשה לתפוס לאיזו רמת גיחוך הביא ראש הממשלה את מה שנותר מהממלכתיות הישראלית. במנוסתו מאימת הדין נתניהו אינו בוחל בדבר. אם הוא כל כך חושש מבחירות, מדוע חתר אליהן בכל כוחותיו? מה השתנה הלילה ההוא, שבו אילץ נתניהו כנסת שלמה להתאבד למענו, מהלילות הללו שבהם הוא מפעיל את כל המנועים בכיוון ההפוך? הכי מדהים הוא שלהקת שפני הסלע המקיפים אותו מצייתת ומצייצת את הספין החדש, בלי לשים לב שהוא סותר לחלוטין את הספין הישן, שהפריך את זה שקדם לו, וחוזר חלילה.
 

היוזמה לביטול הבחירות המוקדמות נחשפה ביום שישי האחרון ב"מעריב". הובאו שם פרטים מהמו"מ השקט שמנהל נתניהו עם כחול לבן כדי לסלול מעקף שיאפשר לבטל את רוע הגזירה, שנתניהו בעצמו הנחית דקה קודם על המדינה. המטרה הייתה לגייס 80 ח"כים, שיחתמו על ביטול חוק הבחירות ובמקומו תוקם ממשלת החלומות הישראלית האולטימטיבית: ליכוד וכחול לבן, נתניהו וגנץ, כץ ולפיד, סער ויעלון, גלנט ואשכנזי (לו הייתי זבוב על הקיר, וגו').
 

 לא כולם בצמרת כחול לבן חשבו שמדובר ביוזמה הזויה. לכאורה, ממשלה כזו שבה תקבל כחול לבן את הגה המערכת המשפטית (תיק המשפטים, ביטחון הפנים, ועדת חוקה, ועדת שרים לחקיקה), ללא חרדים, ללא סמוטריץ', ללא קיצוניים וללא אילוצים, תאפשר לשתי המפלגות הגדולות לבצע מהלכים היסטוריים.


בני גנץ. צילום: תומר נויברג, פלאש 90 בני גנץ. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

 

בינתיים העניין נחשף וכלפי חוץ ממשיכים בכחול לבן להכחישו מכל וכל. בצדק. הם לא רוצים לגמור כמו אחד, אבי גבאי. אבל נתניהו לא אומר נואש. הוא אף פעם לא אומר נואש. הוא וצלם הפמליה, נתן אשל, ממשיכים לטכס עצה ותחבולה. זה כבר לא מאמץ לשמר את שלטון הימין, זה אפילו לא שאיפה לבצר את שלטון הליכוד. זו המשימה להגן על חירותו של המנהיג ועל רווחת משפחתו. כל מי שיסכים להרים יד בעד החסינות או ההתגברות שתסייע לו לחמוק מהדין, כשר. אחמד חמוד, איימן אמין ואם צריך, נחזיר גם את עזמי בשארה מקטאר או נסיר את הקלון מהאסיר המשוחרר באסל גטאס. העיקר שיבואו.
 

אין כאן הגזמה: אם נספור את מה שעשה וניסה לעשות נתניהו בשבועות האחרונים כדי להמשיך לתעתע, נגיע רחוק. ראשית, הציע למפלגת העבודה להצטרף לממשלה, תמורת יהלומי הממלכה. כשזה לא הסתייע, הציע רק לאבי גבאי ולטל רוסו להצטרף, תמורת מינויים למלך המשיח וסגנו, בהתאמה.

כשזה לא הסתייע, הציע לגנץ ערב ההצבעה על פיזור הכנסת להצטרף לממשלת רוטציה. כל הזמן הזה ניסה להבקיע נתיב ללבו של אביגדור ליברמן. אחר כך התחנן אצל החרדים. אחר כך, כדי שלא לאפשר לאף אחד אחר לנסות להקים ממשלה, פיזר את הכנסת. עכשיו הוא רוצה לבטל את הפיזור ולהתחיל מהתחלה. הלהיט החדש הם הערבים. לא להאמין.
 

המגעים השקטים, העקיפים והמוכחשים בין בלפור לכחול לבן מתקיימים כל הזמן. הם מתרחשים בדרך שבה כולם יכולים להכחיש אותם, בלי לשקר ממש. נתניהו מוכן לתת לגנצייה הכל, כולל הכל. עד כמה הוא מוכן ללכת רחוק, אפשר להבין מהפרסום אתמול של דפנה ליאל שלפיו יו"ר הכנסת אדלשטיין כבר מכין פלטפורמה חוקית שתאפשר לבטל את הבחירות, אף שבאופן חוקי זה בלתי אפשרי: מזכירות הכנסת תתכנס, תבטל את הפגרה, מה שיאפשר לכנסת להתכנס, לחוקק חוק מיוחד שיבטל את הבחירות וחוק מיוחד שיאפשר לחוקק חוק שיבטל בחירות. אני מציע שאחר כך יבטלו את חום יולי־אוגוסט.
 

הטוויסט האחרון בעלילה, זה שמציג את "יוזמת אדלשטיין", הוא ניסיון מעניין של נתניהו להטיל מצור על גנץ־אשכנזי (בכוונה לא מוזכרים כאן צמד השמות לפיד־יעלון). רוצה לומר, או שאתם מצטרפים אלי, או שאני מבטל את הבחירות בלי טובות שלכם (אבל עם טובות של הערבים המשוקצים, שהרגע הכפשתי) ואתם נתקעים זה עם זה.
 

בגדול, מדובר בסחרור. נתניהו מבין שמיצה את הבלטה שעליה הוא מתמרן. נגמר לו הכביש. זה מזכיר קצת את מאמציו לשכנע את אהוד ברק ללכת לממשלת אחדות ערב הפלתו ב־1999. אז, זה היה מאוחר מדי. גם היום זה נראה מאוחר מדי. חבל שהוא אף פעם לא מבין בזמן.