כבכל בוקר ירדתי עם מנש, הכלב שלי, כדי שיעשה את צרכיו. “איזה עולם זה", חשבתי לעצמי, אנחנו מאכילים אותו באוכל הכי טוב, קונים לו את המיטה הכי נוחה, שואבים את שערותיו, מקלחים אותו ומורידים אותו ארבע פעמים ביום לטיול שלא נופל ממחצית השעה, בין לבין אנחנו שרים לו שירים ולוקחים את כל עשרת הק"ג שלו בידינו כשמתחשק לו להתפנק. אז מי לעזאזל המציא את הביטוי הלועג “חיי כלב"? אינני יודעת, סביר להניח שכלב לא היה לו.

בבוקר ההוא טיילנו לא הרחק מביתי, כמה עשרות מטרים מחופה של בת ים. השמועות על האיחוד הצפוי עם תל אביב וההכנות לקראת הרכבת הקלה מעוררות את בעלי ההון מבחוץ לרכוש פה כמה דירות בכל בניין ולשפץ אותו כמו הרגע נבנה. מכאן, שחוץ ממי הים, כל בת ים בשיפוץ אחד גדול. משמאל, עובדי הרכבת הקלה שמגיעים בשלוש לפנות הבוקר ומתחילים לחפור באדמה בזמן שפקח שמנמן ומנומנם משגיח עליהם, ומימין פועלי הבניין משפצים את הבניינים במרץ, לא מטוב לבם, כי אם מאהבת הכסף ומהידיעה שעוד נכונו להם המון בניינים בבת ים המתחדשת.

***

היה חם באותו הבוקר, חם מהרגיל לעונה. פעם קראתי מאמר המספר על המדינות החמות. כותב המאמר הסביר שככל שהמדינה חמה יותר, כך אזרחיה יהפכו לעצבנים יותר. כותב המאמר, אגב, הוא ד"ר למזרחנות באחת האוניברסיטאות בארץ. האם רמז למשהו? רב הנסתר על הגלוי, ובכל זאת, מצאתי ממשות במאמרו, ורק ימים אחר כך חשבתי על מלחמת העולם השנייה ועל המעילים שבהם התעטפו הנאצים מפאת הקור החודר. אבל כאן בארץ, בין המכוניות, השיפוצים, הפקקים, המהמורות בכביש, צץ לו הלחץ ומביא איתו את הקללות, הגידופים וכיסאות הכתר העפים לכל כיוון.

הרגשתי את זה ומשהו בבטני רמז לי שהטיול הרגוע עם כלבי השמנמן ייגמר לא טוב. זה קרה יומיים לפני שיצאו תלמידי החטיבות והתיכון אל חופשת הקיץ שלהם. בדיוק כשעמדתי עם מנש באחד הרמזורים המהבהבים, נשמע קול צפצפני ומעצבן מאחורינו: “תגידי להם שכולם יבואו לקורס קיץ! הם לא יראו את הים פעם אחת! שמעת אותי, שולי?". הסתובבתי כדי להציץ באישה שדילגה על החום הבלתי נסבל, על הפיח ועל העובדה שעוד לא שמונה בבוקר ומצאה את הכוחות לצעוק כל כך חזק. היא עמדה שם, בידה האחת תיק מסמכים “מורתי" במיוחד ובידה השנייה סלולרי שאליו מחוברת אוזנייה בחוט. נראה כי הציוויליזציה פסחה עליה מעט. שערה אסוף ומתוח, על שפתיה אודם סגלגל ומבריק ולגופה חצאית גבוהה וחולצה לבנה בתוכה. “את שומעת אותי, שולי? היום הם מגישים לי את החוסרים! אם לא, אני מגיעה בעצמי באוגוסט ללמד אותם, איתי הם לא ישחקו!".

מנש נצמד אלי, שמיעה של כלב טובה יותר פי כמה משמיעה של בני אדם. ריחמתי עליו וגם קצת עלי. כשהיא צועקת ואני מלטפת את הכלב ומתלבטת אם הרמזור הזה בכלל עובד או שאנחנו מכלים את חיינו לשווא, הצטרף עוד מישהו אל העומדות - פועל בניין גבוה, בגדיו מוכתמים בצבע, על ראשו כובע הנושא את הלוגו הראשון של סלקום ובידו אוחז לוח דיקט דק, כזה שמניחים תחת מזרן המיטה.

“תגיד, יש לך מושג אם הרמזור הזה עובד?", אני שואלת אותו. “וואללה לא יודע, גברת", הוא עונה לי, “אבל אל תעברי, הרבה משטרה פה". חייכתי אליו והמשכתי להמתין, מנש התחיל להיות חסר מנוחה. המכוניות עוברות, הדחפורים רועשים, אגלי זיעה ראשונים ניבטים על מצחי, והמורה למתמטיקה ממשיכה בשלה, לצרוח לכולנו באוזן “אני אתן לו נכשל! שלא יתעסק איתי, אפילו את משפט פיתגורס הוא לא יודע! שיתבייש, עוד חודשיים הוא אמור להתגייס".

הפעם גם קצת רוק נפלט לה מהפה, ואני נושכת את שפתי. הפועל מבין ויחד עם הדיקט זז מעט לצד. הסבלנות מתחילה לאזול לי, ואני מנסה למצוא מרווח נורמלי בין מכוניות טסות במהירות, כדי לחלץ אותי ואת כלבי מהבוקר הארור הזה, אבל כידוע, אנחנו בישראל, וכולם חייבים לנסוע על 120 כדי להגיע לאותו רמזור אדום ולעצור. היא מגבירה את קולה, עכשיו היא כבר ממש איבדה את זה: “כל הכיתה נשארת איתי, זהו החלטתי, הנוער של היום הוא משובש מהשורש!". היא שולפת את האוזנייה מתנוכה השמאלי ומתחילה לקלל בשפה זרה.

“הכל טייב, בסדר, גברת, ככה זה ילדים, מה לעשות?", אומר לה הפועל והדיקט שבידו זז יחד עם הברותיו. “מי שאל לדעתך בכלל?", מביטה בו. “תהיי בריאה, חבל על הבריאות שלך", משיב לה ואני צוחקת לעצמי, סוף–סוף קצת אקשן ברמזור המזורגג הזה. “אתם כולכם מרחמים על בני הנוער, ותראה מה יוצא מהם בסוף, פועלי בניין! לא קשה לך ככה להזיע בשביל גרושים?".

***

הפועל החמיץ את פניו, נראה היה שחרגה מגבולות הטעם הטוב. “אולי ננסה לעבור יחד?", אני מנסה למנוע כותרת בעיתון של מחר. “למה מדברת ככה, גברת?", אומר לה הפועל, “אני מביא אוכל לילדים שלי בכבוד, אצלנו לא היה בית ספר".

“רק לבכות אתם יודעים", היא ממשיכה להתגרות במזלה ובלבי גמלה החלטה לשנוא אותה ולברך על כך שלא הייתה מורתי. האור ברמזור סוף–סוף מתחלף לירוק, אבל אני מחכה קצת עם ברכת הגומל, משהו בשילוט הזמני לא מסונכרן, והמכוניות ממשיכות לנסוע. “שתדעי לך שככה לא מדברים, תתביישי", אומר לה וכמעט מפיל את הדיקט מידו. אולי זו ההתרגשות, אולי זעמו העצור ואולי כבודו הנרמס, כל אלו ועוד נאספו למזל רע אחד, ובזמן שהוא מנסה לייצב את הדיקט קצהו פגע בראשה של המורה החיננית והפרימיירה המפוארת ביותר של ההצגה היקרה ביותר בברודווי מתחילה. “הוא הרביץ לי! הצילו!", היא אוחזת בראש ורצה אל קצה המדרכה. אופנוען שעובר שם צועק לה “מטומטמת, תיזהרי!". “משטרה! הצילו!", היא לא מרפה מראשה וצועקת לעבר הפקח שפתאום הקיץ משינה בעיניים פקוחות.

“סליחה, זה החליק לי, גברת, זה לא בכוונה, אני לא מרביץ לאישה!", הפועל ניסה להתנצל, אבל זה לא עוזר. הפקח רץ לכיווננו, ואיתו עוד כמה פועלי בניין. “הערבי הזה עשה בי פיגוע", היא בוכה, ממש בוכה! ומביטה בי, “נכון? את ראית? נכון?". הפקח מסתכל על הפועל שבינתיים הוריד את הדיקט וגם את כובעו המרופט ושואל “זה נכון?".

“אני עייף כבר", עונה לו הפועל ולבי נחמץ.

דקות אחר כך אנחנו חוצים סוף–סוף את הכביש, וניידת שהגיעה למקום מבקשת עדות משלושתנו. האישה, מוקפת בשני פקחים ובבעלה המנסה להרגיע אותה מעברו השני של קו הטלפון, שותה מעט מים ומגוללת בפני השוטרים את מה שנעשה. הפועל מנסה לגייס לעצמו את העברית היפה שהוא מכיר ולהתנצל כדי לא לאבד את לחם המחר. “הוא הרביץ לה?", שואל אותי שוטר במונוטוניות. “לא, זה היה בטעות", אני מספרת ואז מוסיפה שזו היא שהקניטה אותו וזה הוא שניסה לרצות אותה אחר כך, אני דופקת על הדיקט שלוש פעמים ואומרת “בתולעת אי אפשר לפגוע עם זה". הפועל מחייך, הוקל לו. למעשה גם הפקח מחייך ואפילו השוטר מחייך, רק היא בשלה: “ירד לי דם לפני שהגעתם, חבל שלא שמרתי את המטלית".

הפעם אני מנסה לכבוש את צחוקי. השוטר מורה לפועל להתנצל, זה מתנצל מעומק לבו, והיא לא מגיבה לאף אחד, אלא מסתובבת ומתחילה ללכת. צעקותיה באוזני בעלה, על כך שהוא יושב מאחורי הטלפון כמו גולם ולא בא לעזור לה כשמכים אותה ברחוב, מצחיקות את כולנו. אני מברכת את חבורת הגברים ביום טוב והולכת משם. חורה לי קצת על אותה המורה למתמטיקה, שנראה שהחוק שאליו היא הכי מתחברת הוא חוק הפילוג. בזה, אגב, תמיד קיבלתי נכשל.