הימין הישראלי, כמו כל זרם פוליטי, מורכב מכמה שכבות. הראשונה היא שכבת הבסיס - "הבייס", כמו שאוהבים לכנות אותה כעת - שיש בה אנשים חדורי אידיאולוגיה שמאמינים בעקרונות של הימין: חירות, תחרות חופשית, לאומיות וציונות.
הבסיס הזה עבר כרסום בידי אלה שראו איך עקרונות של שוויון הוקרבו על מזבח עקרונות בעלי גוון אישי יותר. כך ראינו איך דן מרידור, ציפי לבני ואחרים זולגים לעבר המרכז המכונה כיום "סמול".
השכבה השנייה שתומכת בימין היא של ישראלים שלא יכולים אחרת. הם רגילים מהבית. זו מסורת. רבים מהם תומכים במחנה כדרך להגדרה עצמית, לאו דווקא כתמיכה בעמדות או באישים פוליטיים.
השכבה השלישית היא המוזרה והמעניינת מכולן. אלו הם המומרים, החוזרים בתשובה. מי שהיו בשמאל כשכולם היו בשמאל ועכשיו כשהימין שולט הם שם. עם שכבה זו נמנים, בין היתר, אנשי תקשורת שלא מחו לרגע על הדרת ימניים בשנות ה־90, וכיום נזעקים להגן על המחנה החדש שאליו הצטרפו רק לאחרונה. אין פסול בשינוי עמדה. מה שמטריד הוא הצורך הכפייתי שלהם להצדיק את המחנה החדש ולהוכיח באופן פומבי שהם ימניים, גם במחיר של שתיקה מול תהיות או סימני שאלה שמעלים ותיקי הבייס.
אחד הטיעונים של המומרים, הימניים החדשים, הוא שהימין מקופח לא רק בישראל, אלא בעולם כולו. ימני כל העולם התאחדו! - הם זועקים בגרון ניחר בעוד אירופה כבר מזמן נשטפה בגל ימניות. לטובת הוכחת טענתם הם מגייסים את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ואת הרפובליקנים כדוגמה לימין מודר ומקופח שהוכיח בקלפי שהעם איתו.
רק שבארצות הברית יש רבים שלא רואים בטראמפ נציג של הימין, אלא בעיקר נציג של עצמו. שלא לדבר על העובדה שיד ימינו, חתנו ג'ארד קושנר, היה מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית. זה לא מפריע למומרים הישראלים להטיח בקול מתבכיין: "השמאל כאן כל כך אטום, עד שהוא אפילו טוען שלטראמפ אין מדיניות, כי הם לא יכולים להעלות על הדעת שלימין יש מדיניות".
לטראמפ יש מדיניות. מדיניות לא עקבית, הפכפכה ומשונה. הוא מאיים על איראן, מורה על תקיפה נגדה ומתחרט, מאיים שוב, מהדק את הסנקציות, שולח את קושנר לוועידת בחריין לפלרטט עם מדינות ערב על חבילה כלכלית בתמורה לתמיכה ב"עסקת המאה" לשלום, שולח עוד מכתב לשליט קוריאה הצפונית, משגר את היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון לסיור בבקעה עם נתניהו ולפסגה משולשת עם ניקולאי פטרושב, מזכיר מועצת הביטחון הרוסית, ומאיר בן שבת, ראש המטה לביטחון לאומי.
בשבחי הריטואל
טראמפ לא שינה את הנחות היסוד של ממשל אובמה, והוא ממשיך במדיניות של בדלנות, התכנסות ולאומיות. כמו אובמה הוא עושה הכל כדי להימנע מעימות צבאי במזרח התיכון. הוא ויתר על תואר השוטר של העולם ומאמין גדול בכלכלה. זה די דומה לקודמו. כשאובמה שרטט קו אדום, הצהיר ששימוש סורי בנשק כימי יגרור מתקפה צבאית אמריקאית על סוריה ואחר כך התקפל, טראמפ כינה אותו נמושה.
טראמפ יכול להתהדר בכך שהוא תקף. אבל בפועל זו הייתה תקיפה נקודתית ולא משמעותית לצורכי יחסי ציבור בלבד. בפועל, כמו אובמה הוא אפשר לאסד לחזור לשלוט ולא הרתיע אותו. להפך. עכשיו הוא חוזר על הריטואל הזה גם מול איראן. המדיניות של טראמפ דומה לזו שלפיה פועלת ישראל בעשורים האחרונים, עם שדרוג אישי.
נשיא ארה"ב הוא מאמין גדול בעסקאות. הוא מאמין שאפשר להשיג עסקה עם כל אחד, אם רק תלחץ עליו מספיק. זו הסיבה לכך שהכלים העיקריים שהוא משתמש בהם הם כלכליים: הטלת מכסים על מוצרים שמיובאים מסין, סנקציות משתקות על איראן, מגבלות על רוסיה בענייני חצי האי קרים, לחץ כלכלי כבד על הפלסטינים באמצעות הפסקת העברת כספים. לחץ לחץ תרדוף.
הוא פועל באגרסיביות נגד אנשים ספציפיים. השבוע הוא הבהיר שהסנקציות החדשות נגד איראן יתמקדו במנהיגיה. ותראו מה הוא עושה לאבו מאזן. לוחץ ומשחרר. טראמפ מאמין בעיקרון הכל כך מוכר של ישראל, שיש לנהל משא ומתן כדי להגיע להסדר. ואם לא להגיע להסדר, אז לפחות להשאיר את הצד השני כבול למשא ומתן. ישראל עשתה זאת במשך שנים עם הפלסטינים: משא ומתן עקר, העיקר לשמר את התהליך.
זה בדיוק מה שטראמפ עושה מול קים ג'ונג און. האיש שמצייץ מהר יותר מקרן לייזר שולח לו מדי פעם מכתב. מכתב! מעניין אם הוא משתמש ביונת דואר. המכתב מגיע לשליט קוריאה הצפונית, שבמשך כמה שבועות קורא אותו ואז שולח מכתב תשובה. בינתיים קוריאה הצפונית לא יורה טילים, לא מפתחת פצצות וגם לא מתפרקת מכלי הנשק שלה. העיקר שההסלמה מוכלת אל תוך התהליך. זו המדיניות של טראמפ, זו "עסקת המאה".
הוא רוצה להכניס את איראן למשא ומתן שיימשך לנצח, או עד שהם יספקו הסכם גרעין משודרג. מה שיבוא קודם. אותה שיטה הוא נוקט עם הפלסטינים: לוחץ, מפתה, מסובב. תהליך ארוך. בניגוד לנתניהו, לטראמפ יש זמן מוגבל: הוא יהיה נשיא עוד שנה או עוד חמש שנים. זהו, אין אופציה אחרת. אם לא יקרה כלום עד סוף תקופת כהונתו, הוא תמיד יוכל לומר שהיה עושה את זה יוצא מן הכלל אלמלא קודמיו בתפקיד שהרסו את הכל.
ככה טראמפ הפך למיליארדר, רק שבדרך הוא פשט את הרגל כמה פעמים. השאלה היא מה נקבל ממנו עכשיו: עסקה מוצלחת נושאת רווחים או כישלון ופשיטת רגל.