קצת שכחנו, אבל עד לא מזמן הסכסוך עם הפלסטינים היה הנושא הבוער ביותר על השולחן הישראלי. סביבו התגבשו אידיאולוגיות השמאל והימין, המפלגות, זהויות של אנשים. אבל השבוע חלפה לידנו ועידת בחריין, ובקושי שמנו לב שהיא הייתה. בהתנהגותנו כאילו אמרנו לה - את משעממת אותנו. היינו עסוקים בנושאים אחרים, ובחריין נדחקה הצדה. 

מי שבכל זאת עקב, הופתע לראות שבניגוד לתפיסות המקובעות שלנו, דווקא התפיסות בקרב משתתפים ערבים בוועידה נשמעות שונה מפעם. שר החוץ של בחריין, למשל, לא היסס להצהיר שזו עשויה להיות תחילתו של גיים צ׳יינג׳ר במזרח התיכון, כי ארצו כבר מקבלת את קיומה של ישראל ורוצה ביחסי שלום עמה. אבל שום עיתון לא מרח את הציטוט הזה על עמוד שלם, אף אחד לא צייץ אותו או דיבר עליו בפייסבוק, והוא גם לא פתח שום מהדורה. באחת מתוכניות הרדיו צוטט איש עסקים סעודי שאמר את המילים האלה ממש: "אני אוהב את השפה העברית בגלל הנביאים כמו דוד המלך, ישעיהו, ירמיהו, ואני מאמין כמוסלמי בהמשכיות נביאי ישראל". לא ייאמן כי יסופר. אבל האמירה נשלחה לחלל האוויר ואז נטמעה בזרם הבלה־בלה.
 

משונה שמרוב הצהרות מאובקות על רצון בשלום או הסדר אזורי, מה שתופס זה רק כותרות מתלהמות וקוטביות. התפיסה הגרועה ביותר שהתקבענו בה לא קשורה לאידיאולוגיית שמאל או ימין, אלא לאמונה שאנחנו כל הזמן חייבים להשקיע עוד מאמצים בדרך שבה בחרנו. כאילו הפנמנו את הבדיחה מ"מבצע סבתא" - להתחיל בהכי חזק שלך, ואז לאט־לאט להגביר. 
 

בניגוד לאמירתו המפתיעה של איש העסקים הסעודי, אצלנו מהדהדים במשך ימים התבטאויות בסגנון החזרת משפט התורה למערכת המשפט הישראלית, או ההפך - ססמאות על הצורך להתנתק כבר מהתורה לטובת הדמוקרטיה הקדושה, תוך התעלמות מוחלטת מכך שבלי השורשים שלנו, לדמוקרטיה הישראלית אין הרבה משמעות. ככל שהזמן עובר, במקום ששני הקולות האלו יתמתנו ויגיעו לעמק השווה, הם רק הוקצנו.
 

# # #
 

פסיכולוגים תמיד עסקו בשאלה מה מניע אותנו כבני אדם, ומה קורה כשאנחנו רוצים להשיג משהו ונתקלים בבעיה. אחרי שאדם חווה כישלון עומדות בפניו שתי אופציות: להגביר את ההתנהגות שהוא נקט אותה, כי אולי הוא לא ניסה מספיק חזק, או לחלופין - להפסיק את ההתנהגות הזו ולחשב מסלול מחדש. 
 

משום מה, בזירה הפוליטית אנחנו רואים לאחרונה רק בחירה באסטרטגיה הראשונה: לא משנה כמה הם נכשלים, לרוב נבחרינו בוחרים ללחוץ חזק יותר על דוושת הגז, גם כשהם נוסעים במהירות של 220 קמ"ש. מתי נלמד שאפשר גם להפסיק התנהגות מסוימת, או לפחות לווסת אותה לאחר שלא עבדה, שלא לדבר על להחליף אותה במשהו חדש?
 

המפלגות הערביות תקועות בהגברת ההתבדלות שלהן מהחברה הישראלית כבר שנים, ומאמינות שאם רק יתפצלו או יתאחדו מחדש הן יצליחו להשיג את מבוקשן, למרות בריחת המצביעים. גם במפלגת העבודה המבולגנת, במקום ללמוד להתאחד רק מגבירים את הבלגן כבר שנים. ובליכוד - ההגברה שעברה כבר כל גבול ונתקלה במבוי סתום - היא של מלאכת הספינים.
 

במקום לנסות להחליף את הספינים במעט אמת, בליכוד רק מגבירים. יומיים לפני שנתניהו עצמו אמר שהוא בוחן ברצינות את ביטול פיזור הכנסת, אמר זאב אלקין שמדובר בדיווח סרק. לא עברו 48 שעות, ומיקי זוהר, האיש שבליל פיזור הכנסת ניסה למכור שהזמנת אבי גבאי לקואליציה הייתה ספין, ניסה למכור שאם רק יפסיקו לשנוא את נתניהו בכחול לבן, ניתן יהיה להימנע מבחירות מיותרות. איכות הספינים כבר התדרדרה לרמות לגמרי מגוחכות - הרי אך לפני חודש זוהר היה האיש שתכנן והוביל את החוק לפיזור הכנסת, והסביר בכל כלי תקשורת אפשרי למה אין שום אופציה אחרת. כחול לבן, לעומתו, הצביעו נגד.
 

זוהר גם ניסה לשכנע שביטול הפיזור ה"מיותר" הוא בעצם צו השעה עבור מפלגות אחרות, כי הליכוד היא המפלגה היחידה שלא תיפגע בבחירות. לא עברו כמה שעות, ואהוד ברק הכריז על הקמת מפלגה, ובעקבות ההצהרה פורסם סקר שמראה שמפלגתו החדשה פוגעת בליכוד. למחרת כבר יצאו מהליכוד הסברים על כך ש"הבחינה העמוקה" של ביטול הפיזור הייתה רק בלון ניסוי ואפשר לחזל"ש. אז כן, הליכוד אכן התברך בגרעין מצביעים נאמנים שאומרים "אמן" על כל אמירה שיוצאת מהמפלגה, אבל חאלס. מאז פיזור הכנסת, גם בימין רבים החלו להתפכח ולהבין שאין פה כבר שום אידיאולוגיה, אלא רק משחק ציני שמצדיק כל ספין, תלוש ככל שיהיה. 
 

למרבה הצער, נתניהו כנראה לא ייזכר לעד כ"פרוטקטור אוף איזראל" כפי שחלם, אלא כ"ספינר־העל אוף איזראל". אבל הוא כנראה ייזכר גם כזה שבתקופתו נוכחנו שלספינים, עם כל הכבוד, יש איזשהו גבול. הגישושים מול כחול לבן כדי לנסות לצאת מסד הבחירות החוזרות שהוא גזר על עצמו, הם עוד הגברה של מלאכת הקוסמות הפוליטית שהוא מומחה בה. אבל גם הקוסם המוכשר ביותר בעולם צריך את אמון הצד השני. אחרי כל מהלכי השחמט, ניסיונות הפירוק והאיחוד של מפלגות אחרות, וההשלכות מתחת לגלגלי האוטובוס של נאמנים שכבר אינם משרתים אותו, לנתניהו יש בעיית אמון חמורה.

איזה אדם בריא בנפשו יסגור איתו משהו בלחיצת יד? אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן ולכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר כל הזמן לכולם. זהו, אפשר להמשיך להגביר את הספינים, אבל זה פשוט הפסיק לעבוד.
 

# # #
 

אז כן, זה כנראה מה שקורה כשדבקים בהתנהגות מסוימת ובמקום לווסת אותה - רק מגבירים ומגבירים. התקשורת אומנם עוסקת בכל זה, מכסה את התקריות, אבל גם היא לא לומדת. גם היא רק מגבירה את הדרמות, מקצינה ויכוחים, ובוחרת להעצים נושאים לא בגלל הערך החדשותי שלהם, אלא רק כי הם יביאו יותר קליקים. 
 

העיתונות היא שקובעת את סדר היום, את הנושאים החשובים, והיא מתיימרת להיות מעין רשות מבקרת, רק שימו לב לסדר היום התקשורתי שהיה לנו השבוע: אונס הילדה בת ה־7 מבנימין במקום הראשון, הפוליטיקה סביב הבחירות במקום השני, ירון לונדון שהניח יד על שד אישה זרה במעלית לפני מאתיים שנה והוויכוח ההו־כה־חשוב אם שד הוא איבר מין בכל סיטואציה או שלפעמים לא, ובמקום הרביעי המכובד - ועידת בחריין. 
 

מתי נלמד שמה שחשוב הוא לא בהכרח רכילות, טרנד או "פצצת רייטינג", אבל בכל זאת מעניין?

tguvot@maariv.co.il