1. שמעון פרס ז"ל נהג לומר לאורחיו מחו"ל בארוחות ערב, ספק בהלצה ספק ברצינות, שיתקרבו אל השולחן שכן "במזרח התיכון אם אתה לא סביב השולחן - אתה מונח על הצלחת". את המסר הפשוט הזה הפלסטינים לא הפנימו מעולם. שוב ושוב הם עקביים לאורך עשרות שנים בעניין אחד - הם לא מפסידים שום הזדמנות להפסיד הזדמנויות. וכך, בחוסר היכולת של הנהגתם לזהות הזדמנויות, להשתלב, להתקדם ולחתור להסדרים והסדרי ביניים, לשיקום כלכלי וכו', הרכבת במזרח התיכון ממשיכה לדהור בלעדיהם. 



הראשון שהבין זאת היה הנשיא המצרי אנואר סאדאת, שחתם על הסכם שלום עם ישראל ללא הסדרה עם הפלסטינים, אלא בקידום עניין האוטונומיה. השני היה המלך חוסיין, שחתם על הסכם שלום תוך הזנחת העניין הפלסטיני, וכך כעת, בפסגת בחריין, לאחר שהפלסטינים החליטו להחרים אותה ואת "תוכנית טראמפ", יש להניח כי מדינות המפרץ יהיו הבאות בתור להלבנת היחסים עם ישראל, תוך הותרת העניין הפלסטיני מאחור. 
 

הבדלנות הפלסטינית, החשש, החשדנות והמסורת של החמצת הזדמנויות כאמור נהוגים כבר עשרות שנים: ועדת פיל, ועידת חרטום, ועידת מדריד, הסכמי אוסלו, הסכם חברון, הסכם וואי, הסכם שארם, ועידת קמפ דיוויד, מתווה קלינטון, יוזמת השלום הערבית, ועידת אנאפוליס, ועידת בחריין ועוד. נכון לומר שפה ושם סייעה ישראל לפלסטינים לפספס הזדמנויות, אבל האחריות העיקרית היא שלהם. מעבר לקשיים האובייקטיביים הנובעים ממעמדו של העם הפלסטיני, מהצפיפות וממחנות הפליטים - מנציחה ההנהגה את העוני והדלות וקוברת את העתיד והתקווה.
 
יש להניח שהם חוששים מאוד (ובמידה מסוימת בצדק מבחינתם) ש"השלום הכלכלי" שמתכננת עבורם ארה"ב (וישראל כמובן) הוא תחליף לשלום המדיני, שעניינו השבת השטחים, פינוי יישובים והסדר מדיני. האסטרטגיה הפלסטינית צריכה להיות מדורגת: לטווח הארוך הסדר מדיני ופוליטי להסדרת מעמד וגבולות, אולם בטווח הקצר, ובעיקר מול ממשל טראמפ, לנהוג על פי הכלל: "נותנים לך - קח, מרביצים לך - ברח".
2. השבוע, באולפן הבוקר של קשת, ישבתי לצדו של האלוף (במיל') והפוליטיקאי הצעיר יאיר גולן - עדיין תמים, אומר את האמת, לא מלטש ולא מעגל פינות. 
אני מכיר ומעריך את גולן, אך כבר באותן דקות באולפן דמיינתי את הראיון שהוא ייתן בעוד שנה או פחות על מסלול החתחתים המדכא שעבר עם אהוד ברק.

להערכתי, ברק שהפציע השבוע מחדש לזירה, לא יסתכן ולא יעמיד עצמו בסופו של דבר למבחן הבוחר. המודל שלו הוא "מתווה יעלון": להקים מפלגה, לשבץ אנשים, להופיע בסקרים ולהתחבר כסיעה לתוך מפלגת אם. החלום הרטוב של ברק הוא ניצן הורוביץ במרצ ואיציק שמולי או סתיו שפיר בעבודה, אנשים שיקבלו אותו כאוטוריטה, ושיעמידו אותו בראשם - בהסכמה ומאימת הסקרים - וכך לנסות להתייצב כשווה כוח מול פקודיו הרמטכ"לים לשעבר בכחול לבן, בראש גוש של 12־15 מנדטים או מעט יותר. ברק יאתגר מאוד את כחול לבן, יכריח את ראשיה להתעורר מתרדמת החורף וימצב אותה במרכז. 
 
ובינתיים, בבתי הספר לתקשורת כדאי ללמד את קמפיין החזרה של ברק וכיצד בתוך שנים ספורות, בעזרת האצבעות על הטוויטר ושפה בוטה מאוד - הוא מוסס חומת פלדה שהייתה מוצבת בינו לבין התקשורת והציבור. 
 
עם רעב בעיניים וסכין בין השיניים ועם אנרגיות בלתי נדלות, תשוקה פוליטית ותאווה להזדמנות שלישית, רכש ברק כרטיס כניסה חזרה. עם זאת, אינני מכיר מישהו טוב ומוכשר ממנו לקלקל לו את התוכניות. האתבדה?
3. על מנת לנצח את חבריו איציק שמולי וסתיו שפיר ולהיבחר לראשות מפלגת העבודה, צריך עמיר פרץ לנצח כבר בסיבוב הראשון. אם שפיר או שמולי לא יפרשו ויכתיבו סיבוב שני, התוצאה יכולה להיות שונה.
 
אני נמנה עם אלה שלא מקבלים את האמירה שמפלגת העבודה היא גווייה פוליטית. היא במשבר זהות קשה ועמוק, בשפל חסר תקדים ועם מסורת נוראית של מריבות וחיסולים - אבל היא ניתנת לשיקום. אם הייתי חבר בעבודה, הייתי תומך בפרץ. הייתי עושה זאת בגלל גודל האתגר, בגלל הניסיון שלו, בגלל האידיאולוגיה ובשל מעמדו הציבורי הייחודי.
 
פרץ היה ראש עיריית שדרות, היה יו"ר ההסתדרות, היה שר להגנת הסביבה ושר הביטחון וגם יו"ר המפלגה עם הישג נאה של 19 מנדטים. נכון, הוא עשה גם שגיאות, אבל אני חושב שיש כלפיו יראת כבוד והערכה גם בתוך המפלגה וגם בציבור הכללי, והוא יכול להיות פתרון נכון לתקופה הקרובה. הוא מכיר היטב את תעלות הביוב של הפוליטיקה, יכול להתמודד בגובה העיניים מול גנץ, נתניהו ואחרים ולנסות לשקם את המפלגה.
 
שמולי שמתמודד מולו קורץ מחומרים של מנהיגות והנהגה. הוא נמנה עם הזרם המרכזי בעבודה, לא קיצוני, נעים הליכות, מחוקק חברתי ונהנה מהערכה ציבורית רחבה - אבל כדי להיות יו"ר מפלגה שמובילה תנועה גדולה (גם אם במשבר), של תנועה קיבוצית ומושבית, הסתדרות, תנועות נוער ועוד, צריך קצת יותר ניסיון. לשמולי וגם לשפיר עתיד פוליטי מזהיר, אולם עליהם לדעת שמי שלא ישאף לריאותיו מספיק אבק דרכים מחניק - יתקשה ליהנות מאוויר פסגות משכר.
 
העבודה זקוקה כעת ל"מבוגר אחראי" שמכיר אותה, את חבריה ואת מוסדותיה, את כל חלקי הפוליטיקה ואת החברה הישראלית, לאדם שכבר הספיק לשתול עץ, לסלול דרך ולבנות בית, שמגיע עם יכולת מוכחת ועם רצון לשקם ולשנות. עליו לעשות זאת יחד עם שמולי ושפיר ולבנות אותם להנהגה, ממש כפי שעשו פרץ וחבריו ל"שמינייה", עת התייצבו מול פרס ורבין ז"ל ודרשו מעורבות, שילוב והובלה. כעת האחריות עליו. 
4. אני מעריך (וכמו שתבינו תכף, גם מקווה) שבמסגרת השימוע שיערוך היועמ"ש לבנימין נתניהו, תיק 2000, שעניינו הקשר הפסול בין ראש הממשלה למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, לא יגיע לבית המשפט, ואולי יסתכם בדוח ציבורי.
 
אני מקווה שכך יהיה, משום שממרום ניסיוני הן כיועץ לראשי ממשלה ושרי ביטחון והן כעורך ראשי בגל"צ וכדובר צה"ל וקודם לכן ככתב צבאי, עקבתי אחר הקשר בין ראשי המדינה למו"לים ולעורכים הראשיים. כמעט לא היה מו"ל או עורך שלא ביקש את קרבתו של ראש הממשלה - והפוך. אחד רצה סיקור אוהד, ושני ביקש ידיעות בלעדיות ומודעות ממשלתיות. אלא שאז "מערכת הניקוז" הייתה יעילה יותר, והריח לא הציף את הרחובות, וגם הציבור לא כל כך התעניין. "ועדת העורכים" הייתה הפורום הסגור ו"הרשמי", ושיחות בלשכה ב"אולימפיה" או במלון "דן" היו אישיות יותר.
 
אכן, נתניהו ומוזס דנו לכאורה על פי חומרי החקירה בהטיית פרסום תמורת צמצום התחרות המסחרית מצד "ישראל היום", וזה לא ראוי, אבל אם כתב האישום יוביל לדוכן העדים עורכים ועיתונאים בעבר ובהווה, יכול העניין להרוס מרקם יחסים עדין ממילא בין העיתונות למקורותיה. לא הייתי רוצה שזה יקרה, לא כעורך ראשי לשעבר ולא כדובר, בטח לא בתקופה הזאת. אני סבור שדוח ציבורי חריף, בתוספת הצורך ש"כלב השמירה של הדמוקרטיה" ישמור קצת יותר גם על עצמו - יביאו להפנמת הלקח של האירוע הזה, חריג ומביש ככל שיהיה.
5. אני מאוד אוהב את לונדון. התוודעתי אליה לראשונה בסוף שנות ה־80, שעה שהעיתון העני שעבדתי בו אז, "על המשמר", החליט להשקיע בי ושלח אותי לעיר לחודשיים ללמוד ולשפר את האנגלית שלי (חזרתי עם עברית משובחת). מאז הייתי בלונדון המון פעמים, מוקסם שוב ושוב מהרחובות, מהפארקים, מהעוצמה ומהשינויים.
 
השבוע הייתי שם שוב. פנינה אשתי גילתה לי שבילי ג'ואל, שהיא כל כך אוהבת ומכירה את כל שיריו בעל פה, מופיע באצטדיון וומבלי והיא לא מוותרת, ונסענו. עשרות אלפי אנשים ותיקים וצעירים שרים בקול רם עם זמר שהודיע בתחילת ההופעה "הייתי פה לפני שנים ואין לי מה לחדש לכם, זה אותו השיט, בואו נתחיל...". היה ענק. שבת שלום.
avi@bnayahu.com