אבא אבן אמר על הפלסטינים כי אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. את ההתבטאות הזו אנחנו נהנים לגלגל על הלשון, אבל היא טעונה בדיקה היסטורית. אני לא בטוח שמחקר רציני יגלה כי לפנינו סרבני שלום מדופלמים כל כך. באותה הזדמנות, כדאי לבדוק גם את צדו השני של המטבע: אנחנו הישראלים, כידוע, מתנפלים על כל הצעת שלום שנקרית בדרכנו, תרים אחריה בכל פינה בעולם, ולעולם איננו מחמיצים הזדמנות.  



בינתיים, לעובדות: את הצעת השלום הכלכלי של האמריקאים דחתה הרשות על הסף. 28 מיליארד דולר הבטיחו להם, והם אומרים לא לחבילה הכספית, לא לתיווך של וושינגטון ולא למו"מ שאינו מבוסס על חזרה לגבולות 67'. איך הם מעיזים? הפלסטינים חוששים כי בכך יסתכם תהליך השלום. שארה"ב וישראל ישקיעו הון בפיתוח השטחים, תמורת הצהרה פלסטינית על קץ הסכסוך, ושם זה ייעצר. לעולם לא יהיה דיון על ירושלים, על הגבולות ולא על הפליטים. יגידו להם "קיבלתם כסף, תשתקו". רבים מהם תהו, מדוע לא החלו האמריקאים בחלק המדיני של ההסכם אלא מיד פנו אל הכסף. סדר העדיפויות העלה חשד. בגללו סבורים רבים מהם כי אכן הכוונה לקנותם בכסף, כדי שיוותרו על העקרונות המדיניים.   
 
מסיבה זו יצאה הרשות כבר לפני כמה חודשים בקמפיין דיפלומטי וציבורי שמטרתו לחבל בוועידת בחריין. אף על פי שמצבן של חמאס והרשות אינו מזהיר בימים אלה, המאבק נגד היוזמה האמריקאית איחד אותן ועלה יפה. לוועידה היו שאיפות גדולות, אבל תוצאותיה קטנות. סופה שנערכה סדנה אקדמית, או פורום עסקי, ולא יותר. מדינות ערב התייצבו לצד הפלסטינים, שלחו דרג נמוך ואמרו לאמריקאים שאם זו התוכנית, שיידעו כי הם לבד. מפגן הסולידריות הזה אינו מובן מאליו. ממשלות ערב והרחוב הערבי חברו לשני המחנות בפוליטיקה הפלסטינית, ויחד אמרו כולם "לא" לבית הלבן. 
 

והייתה גם בעיית הסגנון. אי אפשר לנהל מו"מ בסוגיה כה מורכבת ועמוקה באמצעים כוחניים. להגיד לפלסטינים שהם סרבני שלום, להצהיר כי לישראל זכות לספח שטחים, ואז להתפלא מדוע אינם קופצים על העגלה. זו לא שאלה משפטית ולא מדינית. לפני הכל, זו שאלה של רגישות. דמיינו שאתם צד כלשהו בהליך בירור או גישור, והשופט משמיץ אתכם עוד לפני שההליך החל. מה הייתם עושים? 

אומר "לא" לבית הלבן. אבו מאזן. צילום: רויטרס

 
שבת אחים גם יחד

בבית הכנסת הקטן במנאמה, בירת בחריין, התקיימה השבוע תפילה משותפת לישראלים, יהודים אמריקאים וכמה מבני הקהילה היהודית. האורחים הזרים פיזזו במעגל בשירת "עם ישראל חי". אין ספק, זה היה שבוע ישראל־אמריקה בממלכת בחריין. אמריקאים ניהלו את ענייניה לא פחות משליטיה.
 
קהילת יהודי בחריין מונה כ־30 נפשות. צאצאי יהודים מעיראק, מאיראן ומתימן, שעקרו לשם בשלהי המאה ה־19 וגם קצת אחר כך. מעת שהוקמה מדינת ישראל, החלו היהודים לחוש אי־נחת ואף רדיפה, ועזבו בהדרגה. מעטים היגרו לכאן, הרוב הלך והשתקע בביתם של בעלי החסות - בריטניה. המלך, חמד בן עיסא אל־ח'ליפה, ירש את השלטון מאביו לפני 17 שנה, ופתח בצעדים לחימום יחסיו עם ארה"ב. הוא ראה ביהודים קלף חשוב במאמציו להתקרב לאמריקאים, והחל עושה בהם שימוש מושכל. כך נהג גם במיעוט הנוצרי. הוא הותיר על כנה את המכסה הקבועה ליהודי בפרלמנט, ואחר כך מינה את היהודייה הודא נונו לכהן כשגרירת בחריין בוושינגטון. ארמונו טיפח יחסים חשאיים עם רשויות הביטחון בישראל, אבל הקפיד להתרחק מכל מגע פומבי איתן. נונו, בהיותה שגרירה, לא העזה לפגוש ישראלים בגלוי, אף שרבים ביקשו את קרבתה.
 
מדיניותו הסובלנית של הארמון כלפי יהודים נובעת מצורכי הישרדות. בחריין היא המדינה הערבית המאוימת ביותר על ידי איראן. 70% מאזרחיה שיעים. חלקם מהווה אופוזיציה לארמון, ומיעוטם נרדפים על ידו ומתאמים את מאבקם עם טהרן. האיראנים רואים בהם קולוניה פרסית שנלקחה מבעליה, ואחת לזמן מה מזכירים את הדבר לשכניהם.  
 
את המציאות הזו אנחנו, כאזרחים מוגנים, איננו מכירים. בין איראן המאיימת לארמון המלכותי המאוים, יהודי בחריין הם מיעוט מבוסס אבל מפוחד. באינתיפאדה השנייה, כאשר עמותות צדקה פעלו כדי להתרים כסף לרווחת הפלסטינים, מיהרו גם הם להרים תרומה. ראשיה התבטאו בפומבי בזכותם של הפלסטינים לקבל בחזרה את המגיע להם. נסו לדמיין מה קרה שם השבוע. ישראלים ואמריקאים פוקדים את בית הכנסת, מתעדים את עצמם בחיוכים מאוזן לאוזן, גומרים והולכים ומותירים את היהודים שוב לבדם. היהודים ודאי קיבלו אותם בסבר פנים יפות, מפאת הנימוס. יש להניח, כי היו מעדיפים שלא יבואו.

תחנת הכוח בעזה. שלוש או ארבע שעות חשמל ביממה. צילום: רויטרס

 
אם לא דגים, יאכלו סולר

החבר מעזה היה מתוסכל וגם קצת מפוחד. "אנחנו במאה ה־21", הזכיר לי. "נכון שאתם חזקים, אבל יש גם עניין אנושי. חיים כאן שני מיליון בני אדם. ילדים, חולים, נשים זקנים. חלקם אנשים שרוצים לחיות ולעבוד".
 
זה היה ביום שלישי אחר הצהריים, ובבוקרו של אותו יום החליטה ממשלת ישראל להפסיק את מכירת הסולר לתחנת הכוח ברצועה. הזרוע הצבאית של חמאס הרוויחה את הסנקציה ביושר. ביום שלישי שוגר ליישובי עוטף עזה מספר בלתי נסבל של 15 בלוני תבערה. 
 
הסולר שהעברתו הופסקה נרכש במימון קטארי. הקטארים הקצו 60 מיליון דולר לרכישתו כבר באוקטובר 2018. אחרי כמה חודשים הבטיחו כ־50 מיליון דולרים נוספים לאספקת סולר עד סוף שנה זו. בחישוב מהיר, מדובר ב־7 מיליון דולרים בחודש בממוצע. סכום פעוט יחסית, אבל בכוחו להאיר את הרצועה. המיליונים הללו מתגלגלים למשק הישראלי. קטאר משלמת אותם לחברת אנרגיה ישראלית, והיא מוכרת את הסולר לרצועה. הסולר נשלח ב־10־15 מכליות שנכנסות מדי יום לרצועה. עם חסימת קו הסולר, הלכה הרצועה כמעט שנה לאחור. מ־20 שעות ויותר חשמל ביממה, עלולים העזתים לחזור לשלוש או ארבע שעות.
 
נוסף על תחנת הכוח, שמייצרת את חלק הארי של הזרם, רצועת עזה מוזנת משני מקורות נוספים. חשמל ישראלי שמוזרם בעשרה קווי מתח, ואספקה מצרית באמצעות קווי הולכה, בעיקר לרפיח וחאן יונס הסמוכות לגבול הרצועה. החשמל המצרי חדל לזרום זה מכבר, וכך נוצר מצב שישראל, שהשביתה את תחנת הכוח, היא היחידה שמזרימה חשמל לרצועה בימים אלה, באמצעות קווי ההולכה. נוסף על כך, רבים מתושבי הרצועה יצרו לעצמם חשמל פרטי, באמצעות שימוש בגנרטור ביתי. אבל הפעלתו יקרה ותלויה בזמינותו של סולר בשווקים. 
 
גורמים ברצועה העריכו השבוע כי הפסקת הסולר לא תפתור את המשבר, כמו שצמצום מרחב הדיג לא פתר. הזרוע הצבאית של חמאס תמשיך לשגר בלונים, כדי לאלץ את ישראל להעניק עוד הקלות בסגר. אם לשיטתם יפסיקו, הם לא ישיגו דבר. 
 
הסיפור הזה מלמד עד כמה שני הצדדים במצוקה. ראשי חמאס סוחבים על גבם הבטחות שפיזרו לציבור על חיים טובים יותר והסרת הסגר. אומנם הם הצליחו בשנה הזאת לשפר את חיי האזרח: מעבר רפיח נפתח והוא מעניק חמצן לאוכלוסיית הרצועה, והמיליונים הקטאריים מאירים את הבתים. אבל ישראל עצמה לא העניקה דבר מכל זה, ובידה המפתחות הגדולים ביותר לרווחת חיי הפרט בעזה. יציאה של אלפי פועלים, למשל, תכניס מזומנים ותעורר את המשק העזתי. היתרי ייצוא של חקלאות או מזון יוסיפו על כך. מימון קטארי של משכורות עובדי הממשלה של חמאס, שאותו שלל מהם אבו מאזן, ירגיע את שכבת הפקידים, ויטיב עם סנוואר ואנשיו.
 
ישראל מסרבת לכל זה, כדי לא להיראות כמי שנתנה לחמאס פרס על אלימות. שמא יובן כי ירושלים מבינה רק כוח, ופן יעתיקו הפלסטינים את המודל גם לגדה. בחמאס, מצדם, מהססים בבואם להפסיק את האלימות, כי הם יודעים שבמו"מ ובמילים יפות ישראל תיתן מעט מאוד. כל אחד מהצדדים מת לנשוך את השני עד זוב דם, תגמול על ההתגרויות ההדדיות, אבל חושש שמא יגלוש הדבר למלחמה. מלחמה תמיט חורבן ומוות על שניהם, וכמו שלמדנו, אינה פותרת את הבעיה, אלא בתשלום כבד. אלה שרוצים מראש הממשלה להכביד את ידו על הרצועה, לחסל ולהחריב, שכחו שכבר היינו שם. ונכשלנו.
 
אז מה עושים בינתיים? כבר שנה הם מתגוששים. בחמאס שורפים שדות, בישראל משתעשעים עם מרחב הדיג, והנה השבוע העזו ללכת רחוק ופגעו בכל בית אב, לא רק בדייגים. אל תאמינו לאיומים ולא לניפוחי החזה מירושלים ומעזה. חמאס מצד אחד, וישראל מצד שני, חסרות אונים בסיפור הזה. מילא שאינן מסוגלות לפתור את הבעיה באמצעות מו"מ. הן גם לא יודעות כיצד לפתור אותה בכוח.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל