1. יעלה כמה שיעלה: במאמץ להרכיב ממשלה של הרגע האחרון, אחרי שכל תחנוניו בפני החרדים ואביגדור ליברמן לא צלחו, הוא הציע את חצי המלכות למפלגת העבודה. אחרי שהתיר את דמם של הסמולנים המשוקצים הם עברו הכשרה מואצת במסלול VIP ונמצאו מתאימים. אחר כך הסכים להסתפק באבי גבאי וטל רוסו ולמנות אותם למשיח וסגנו. ברגע האחרון הציע לבני גנץ לשכוח הכל ולהקים ממשלת אחדות. אחר כך, בייאושו, הציע לגנץ רוטציה. בשלב הבא הוא הסכים למכור הכל לערבים. כן, לערבים שלנו. אלה ש"נעו בכמויות אדירות לקלפי, באוטובוסים של עמותות השמאל". ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים היא אופציה מבחינתו. אם לדאע"ש הייתה מפלגה בכנסת, גם אותם הוא היה מנסה לשכנע להצטרף. עזבו דאע"ש, אם המצב ימשיך להתדרדר, הוא עוד יסכים לצרף את השטן. כלומר, את איילת שקד. לליכוד. יעלה כמה שיעלה. 

במאמץ למלט את נפשו מאימת הדין, הוא מוכן להציע הכל לכל אחד. אין לו גבולות, אין לו עכבות, אין לו איזונים או בלמים. עולמו ממוקד במטרה אחת בלבד, וכל האמצעים כשרים להשגתה: להציל את בנימין נתניהו. מה עוד צפוי לנו ב־80 הימים הנוראים עד הבחירות בספטמבר? מה לא. גם המצב הביטחוני יגויס בקרוב בצו 8 בהול. בצפון, בדרום, במרכז, בשדות הגז, מה שיבוא קודם. אם אני אביב כוכבי, אני ישן בבור בקריה, עם נעליים, על כל צרה שלא תבוא. כשנתניהו נלחם על חייו, צריך שמישהו ידאג גם לחיינו.

הרהורי חרטה על פיזור הכנסת הנצו במוחו של בנימין נתניהו כבר למחרת ההצבעה. תוך כמה ימים הפך הטפטוף למבול. כעבור שבוע החלו להירקם המזימות. לא הפריע לראש ממשלת ישראל שזה עתה אכף על 120 ח"כים להתאבד ולפזר את עצמם דקה אחרי שנבחרו בדם, יזע ודמעות להיות מחוקקים. גם העובדה שגרר מדינה שלמה לבחירות מיותרות לא עשתה עליו רושם. הרי המדינה כאן בשבילו ולמענו. על הבחירות הוא לא משלם מכיסו (אשמח לדעת על מה כן). ומה עם כללי המשחק? אין כללי משחק. המשחק היחיד בעיר הוא איך משאירים את המשפחה המלכותית בבלפור, בכל מחיר.

לפיזור הכנסת הייתה מטרה אחת בלבד: למנוע מהמנדט להרכבת הממשלה לחזור לידי נשיא המדינה, כפי שקובע החוק. אכן, פרוצדורה מחוצפת. להטיל על ח"כ אחר להרכיב ממשלה? הרי זה לא יעלה על הדעת! לא יכול להיות שזו הייתה כוונת המחוקק. לא הגיוני שתהיה אפשרות כזו בספר החוקים. לאירוע כזה אין היתכנות גם מבחינה פיזיקלית. יש רק יצור אנוש אחד שראוי וצריך להרכיב ממשלה בישראל. קוראים לו ביבי. ואם הוא לא מצליח? אז לא. נטרוף את הקלפים ונחלק אותם מחדש, עד שהוא יצליח. ראש ממשלה שיש לו מדינה.

הבעיה היא שהמדינה כבר לא מה שהייתה פעם. מילא, הפרוצדורה הבירוקרטית המעייפת הזו של חקיקה, קלפיות, מיליוני פתקים, ועדת הבחירות, תוצאות, רשומות, הליכה לנשיא, ממלכתיות ושאר ירקות. כל אלה נתפסים אצל השליט כטרדות הכרחיות, טקסיות שמייצרת נראות של דמוקרטיה, שחלק מהילידים עדיין אוהבים. מה שבאמת התחיל להדאיג אותו, למחרת פיזור הכנסת, הוא תדמית הווינר האולטימטיבי, שהחלה להתמרטט סביבו. זמזום קלוש, כמעט בלתי נשמע, של המילה "לוזר" החל להישמע באוזניו. הוא קם בבוקר וגילה שהפך לראשון בהיסטוריה שלא הצליח להרכיב ממשלה אחרי בחירות. מאחורי גבו החלו הסתודדויות. אחד בשם יריב לוין, שכל חייו חלם להיות שר משפטים, סירב לקבל את התפקיד. מה הוא יודע שבבלפור לא?

יום אחד, ללא אזהרה מוקדמת, הפציע אחד בשם ריקלין באיזה פודקאסט והעז להגיד את דברי הכפירה בקול רם: "ישראל", כך ריקלין, "תמשיך להתקיים גם אחרי נתניהו". לא ייאמן ממש. במדרון החלקלק הזה הוא עלול לגלות בשבוע הבא שישראל התקיימה גם לפני נתניהו! ובמקביל, החל גם דימום בסקרים. ליברמן החצוף עולה, במקום לרדת. איילת ונפתלי חוזרים, כמו פטרייה טורדנית. גוש הימין מתחיל להתכווץ. בצמרת הליכוד מתחיל בעבוע חרישי. לא היה צריך יותר מזה כדי שנתניהו ידליק את כל המנועים ויסתער מחדש, רק בכיוון ההפוך. ההריון הולבש, בהלחמה גסה, אל תוך הרחם הרחום של יולי אדלשטיין, שאין משימה הקשורה במתן שירותים לנתניהו שקטנה למידותיו. "יוזמת אדלשטיין" יצאה לדרך השבוע בקול גדול וגוועה בקול יבבה חלושה. הבחירות לא יבוטלו. תדמית הלוזר מתעצמת. אהוד ברק מריח דם במים ומקים מפלגה. העננים מתקדרים באופק. מעניין מה יילד עבורנו השבוע הבא. 

2. הבייס הערבי
 הרומן החשאי שניהל נתניהו עם הח"כים הערבים הוא אירוע מדהים, לא פחות. הוא נגמר כמו שנגמר הרומן הקודם שניהל מחוץ לנישואים: ערוותו של ראש הממשלה נחשפה לעיני כל, בשידור חי. בימים רגילים, "הערבים" היא מילת קוד להסתערות. במשך שנות דור משתמש נתניהו בכל קריצה מקרית שמחליף ח"כ זוטר מהשמאל עם ערבי־למחצה שנקרה על דרכו כמזימה נגד הציונות. והנה, כל זה התאדה תוך שניות. ביבי או טיבי אאוט, ביבי וטיבי אין.

בלון הניסוי היה, כמובן, נתן אשל, האיש למשימות מגוחכות. הוא זה שנשלח להכשיר את הקרקע. שני מאמרים מלומדים כתב אשל תוך שבוע. הראשון ב"הארץ" והשני ב"מקור ראשון". בשניהם הוא העניק תואר קיבוצי של חסידי אומות העולם לערביי ישראל והפך אותם להזדמנות הגדולה של הימין. מי היה מאמין. אבל קרתה תקלה. זה מה שקורה כשצלם מנסה לשלוח ידו בכתיבה. 

"ההצבעה בכנסת על מינוי מבקר המדינה אכן מוכיחה שלא היו אלה דברים בעלמא", כתב אשל ב"מקור ראשון". הוא רומז כאן ששיתוף הפעולה בין נתניהו לח"כים הערבים כבר כאן. ואכן, שני ניסויי כלים מוצלחים כבר היו: ההצבעה על פיזור הכנסת, שבה שיתפו הערבים פעולה באופן מלא עם נתניהו, וכנראה שגם ההצבעה על מינוי מבקר המדינה. הבעיה היא שאשל הטיל את מאמריו נגד כיוון הרוח. הרסיסים הכתימו את חולצתו של המנהיג. הבייס גילה שנתניהו מפלרטט עם בייסים אחרים.

למרבה הצער, גם הערבים הם לא מה שהיו פעם. הם כבר לא פראיירים, ואף אחד לא יקנה אותם בחרוזים צבעוניים. כדי ללכת עם נתניהו בשני התעלולים האלה הם גבו מחיר כבד. ההערכה בליכוד היא שהמחיר שנגבה "על החשבון" מנתניהו הוא דחייה נוספת בפינוי חאן אל־אחמר. נו טוב, זה קטן על ביבי. הרי הוא האיש שהטיף לכל העולם במשך עשרות שנים לא לנהל מו"מ עם הטרור, שחרר למעלה מאלף מחבלים רוצחים בעסקת שליט כשהתברר לו שזה כדאי פוליטית. אז חאן קטן יפריד בינו לבין החסינות?

האמת כבר גלויה וברורה לעין כל: לא ממשלת ימין מעניינת את נתניהו, אלא ממשלת חסינות. כל מה שיעניק לו חסינות, כשר. אם הוא צריך להסתערב כדי לכבוש את ההר, אז הוא ישים על עצמו (כלומר על נתן אשל) כאפייה וימיר את הסיגר במחרוזת תפילה. הוא מוכן לבטל את פיזור הכנסת בקולות הערבים. הוא מוכן להקים ממשלת מיעוט־חסינות בקולות הערבים. עוד מעט הוא יבצע עוד בדיקה גנטית ויגלה שהוא בעצמו ערבי. 

הבעיה היא שהמציאות לא לגמרי זרמה עם התוכנית הזו. הנזק היה כבד וכנראה גם בלתי הפיך. נראה את קמפיין הליכוד מנסה עכשיו להסית נגד הערבים. נראה את ביטן, אמסלם, זוהר וכל שאר ארנבי המקהלה מסתערים על אלוף יאיר גולן שאמר אתמול ש"גם איימן עודה לגיטימי". העסק הזה נגמר. החץ הזה נגרע מהאשפה של נתניהו. נותרה רק האשפה.

3. בריכת הגמדים 
הנכס האחרון של נתניהו הוא העובדה שממולו אין עדיין יריב משמעותי. אולי להפך. אהוד ברק מכהן בשנים האחרונות כראש האופוזיציה בפועל, אבל הוא שנוא על מצביעי הימין, החרדים והמתנחלים. הוא עלול להחזיר אותם הביתה. בני גנץ ימריא אחרי שבראשית 2 תנחת בשלום על מאדים. לו רק היה יריב משמעותי, בשרני, עם תשוקה ורצח בעיניים, מתייצב עכשיו מול נתניהו, הוא היה מפרק אותו לגורמים. אבל אין.

ברק פועל על פי תוכנית מסודרת. היא מזכירה את תוכניותיו האופייניות מהעבר. מודולרית, מתוחכמת, ערמומית, אולי אפילו גאונית. סוג של הכלאה בין "אפקט הדומינו" ל"משק כנפי הפרפר" ל"עיקרון הפיטרי" ל"חוקי מרפי". כל שלב הוא אבן דומינו שנופלת על רעותה, ומפעילה את השלב הבא, עד השגת המטרה הנכספת: כס ראש הממשלה. מאיפה אני יודע? מספר 2 (בינתיים) של ברק, יאיר גולן, אמר את זה בקולו בסבב הראיונות שנתן אתמול בבוקר. איך זה יקרה? פשוט מאוד: ברק מקים מפלגה. עוד אין לה שם, אבל יש מנדטים. 6 בסקר הראשון. בקרוב 8. אחר כך יהיו פריימריז בעבודה ובמרצ, וברק ישאף לבלוע את העבודה ואולי גם את מרצ. בינו לבין איציק שמולי, ברור שהוא ראשון, לא?

אז הוא פתאום מוביל מערך מפלגתי. הם יהיו דו־ספרתיים בסקרים, בעוד כחול לבן יורדת. אם הקמפיין יהיה טוב והאנרגיות של ברק ימשיכו לשרוף את הרחוב, כחול לבן תמשיך לגלוש מטה, והוא ימשיך לצבור תאוצה. בסוף גם ציפי לבני תגיע. מכאן, כל מה שצריך זה שביבי לא יביא 61 ידיים בלי ליברמן, ובינגו. כולם יבינו שרק ברק. או שלא.

לזכותו של ברק ייאמר, שהוא כבש את כס ראש הממשלה ב־99' עם תוכנית כזו בדיוק. לגנותו יוזכר שמאז, כל התוכניות הדומות שרקם נגמרו בבכי. הסיפור פשוט בהרבה מהתוכנית: ברק זיהה את מצבו של ביבי עוד לפני ביבי. הוא הבין שהפרצה לפניו, קוראת לו. הוא מביט ימינה ושמאלה ורואה רק גמדים. אחד מהם גבוה ממנו באיזה 30 ס"מ, אבל אין מה להשוות. אין על המפה הפוליטית אף אחד עם הניסיון שלו, הרקורד, הדרגות, העיטורים, הקרקפות והמעללים. זו ההזדמנות האחרונה. בסוף כולם יבינו את זה. היוזמה להקדמת הבחירות גרמה לו להקדים את הקפיצה למים. הבריכה מלאה גמדים. הם שוחים סביב עצמם. רק הוא רואה בבירור את המטרה, רק הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי להגיע אליה. הרי הוא כבר היה שם. הוא כבר הביס את נתניהו.

4. ימינה פנה
 
השעתיים שבין 4 אחר הצהריים ל־6 בערב ביום רביעי הציגו את הסיפור כולו. בני גנץ קיים את מסיבת העיתונאים שלו ב"ארבע אחרי הצהריים", והיא התאימה "בול" לתוכנית הרדיו שנושאת את אותו השם. גנץ נתן הופעה לא רעה, אבל כשסיים צריך היה להתאמץ כדי לזכור מה אמר. בשש בערב עלה לדבר אהוד ברק. עלה? הוא נורה למסיבת העיתונאים שלו מתוך תותח. בגיל 77 וחצי הוא מסתער על הגבעה כמו טירון צנחנים מורעל. 

כשמאזינים לגנץ, נרדמים עם חיוך על השפתיים. כשמקשיבים לברק, מתעוררים שטופי זיעה קרה ודופק מואץ. זה ההבדל בין האיש הגבוה לאדם הנמוך. בין זה שכל חייו הביטו בו כולם מלמטה למעלה בהערצה לבין זה שנלחם בשיניים ובציפורניים והיה צריך להוכיח לאורך כל הדרך. ההבדל בין הרעב לשבע, בין הטוב לרע, בין האכזר לרחום.

למרות כל האמור לעיל, ברק עוד רחוק מהמטרה. למפלגה שלו עוד אין שם. להמראה שלו עוד אין מסלול. בכחול לבן בטוחים שהוא תואם ביבי. "עד עכשיו נאבקנו במתעתע אחד", אמר שם מישהו, "עכשיו יש לנו שניים". הם יודעים שברק לא בא "לעזור לגנץ לנצח את נתניהו", אלא "להחליף את גנץ ולהדיח את נתניהו". כזה הוא ברק. כבוגר סיירת מטכ"ל, הוא סבור שהכל אפשרי. הוא שונא תוכניות פשוטות. הוא אוהב כאוס ומנצל אותו לצרכיו. מולו, יריב זהה לגמרי. ברק היה המפקד של נתניהו בסיירת. הם מכירים את אותן שיטות ולא בוחלים באותם אמצעים.

מקובל לחשוב שהצטרפותו של ברק למשחק מזיקה לסיכויי כחול לבן. יכול להיות, אבל לא בהכרח. יש גם אפשרות אחרת. ברק אמור לדחוק את כחול לבן ימינה, מה שאמור לשפר את סיכוייה לעשות את מה שהייתה אמורה לעשות מלכתחילה: להביא מנדטים מהימין המתון. כדי שזה יקרה, צריך לעשות עוד דבר קטן: להוציא את גבי אשכנזי מהמקפיא, להפשיר אותו, להוסיף קצת מלח ופלפל ולעשות קמפיין.

אם בכחול לבן במקום גבי (אשכנזי) היה ביבי (נתניהו), רוב הסיכויים שכבר לא היה בני (גנץ). נתניהו היה עורף את גנץ באישון ליל, ולא נודע כי בא אל קרבו. כמעט כל מי שמבין פוליטיקה יודע שהחלפתו של גנץ באשכנזי כמספר אחת תעלה באופן ניכר את סיכוייה של כחול לבן לנצח בבחירות. בפעם היחידה שהעליתי את האפשרות הזו בפני אשכנזי, הוא כמעט טרק לי את הטלפון. בארגז הכלים של הרמטכ"ל ה־19 אין סכין. הוא לא יעשה את זה לבני. הוא לא יודע איך עושים את זה. אשכנזי אינו מלאך, גם אצלו יש רשימת חסרונות לא קטנה, אבל הוא בחיר בהרבה מכל מי שנמצא סביבו. אם אפשר היה להדביק על אשכנזי את הנחישות והאנרגיות של יאיר לפיד, היה לנו מועמד מנצח. 

כך או אחרת, הסיכויים שתתבצע הצרחה בין גנץ לאשכנזי בצמרת כחול לבן גבוהים רק במעט מהסיכויים שתהיה הצרחה בין נתניהו לגדעון סער לפני ספטמבר.

5. הגמד המדעי
זוכרים את סירובו של "שר המדע" אופיר אקוניס לחתום על מינויה של הפרופ' יעל אמיתי, חוקרת מוח מוערכת מאוניברסיטת בן־גוריון למועצת הנגידים של קרן גרמניה־ישראל? הפרשה הזו עדיין חיה, קיימת ובועטת. אין דרך טובה ממנה להמחיש את גודל האפסות שאליה התדרדרנו בעידן הנוכחי. 

הפרופ' אמיתי, נוירולוגית בעלת שם עולמי, הייתה אמורה להתמנות למועצת הנגידים של הקרן, המשקיעה כספים רבים במחקרים מדעיים בישראל. אקוניס נדרש לחתום על המינוי, שהומלץ בידי כל הדרגים המקצועיים. אקוניס סירב, כי גילה שלפני 17 שנה היא חתמה על עצומה שלא מתיישרת עם מצע הליכוד. בעצם, אין מצע לליכוד. אז לא מתיישרת עם המיינסטרים של בייס המתפקדים שאמורים לבחור באקוניס להמשך כהונה ממלכתית בשירותנו. 

הוגשה עתירה לבג"ץ. בית המשפט העליון פסל את החלטת אקוניס וביקש ממנו לשקול מחדש את המינוי. הוא נדרש לשקול, במסגרת הבדיקה המחודשת, את קביעתו של בית המשפט העליון שהחתימה ההיא על העצומה אינה מהווה עבירה כלשהי, עשרות השנים שחלפו, העובדה שבזמן החתימה לא נשאה החותמת תפקיד רשמי כלשהו, שמדובר באירוע בודד, שאין חולק על התאמתה המקצועית של הפרופ' אמיתי, וכו' וכו'.

אז אקוניס שקל מחדש, והגיע לאותה מסקנה. הוא לא יחתום על המינוי. בינתיים לא מונה מישהו אחר לקרן. מקומה של הפרופ' אמיתי לא אויש. הגרמנים, מצדם, לא איישו מקום נוסף מטעמם. לא ברור מה יעלה בגורל הכספים שאמורים להיות מאושרים על ידי נגידי הקרן. אבל אקוניס בשלו. השבוע הגישה הפרקליטות את עמדת המדינה המעודכנת, בעקבות עתירה מחודשת לבג"ץ שהוגשה נגד השר אקוניס. אביא מתוכה כמה ציטוטים:

"החלטתו המחודשת של השר שלא למנות את העותרת לנגידה במועצת הנגידים של הקרן אינה מיישמת את פסק דינו של בית המשפט הנכבד בעתירה הקודמת, חורגת ממתחם הסבירות ואינה ניתנת להגנה מבחינה משפטית, ולפיכך יש מקום, בנסיבות העניין, להוצאת צו על תנאי בעתירה ובהמשך צו מוחלט. יצוין, כי עמדה משפטית זו הובאה בפני שר המדע, אך השר נותר בהחלטתו שלא לאשר את המינוי". כך כותבים במשרד המשפטים על שר המדע (בחסות הקרן החדשה).

בפסקה הזו מגולמת הגלמיות שאליה הגענו. יושב שר מדע, אדם שאמור לשרת את האינטרס הממלכתי, ומצפצף על החוק, על הדרגים המקצועיים, על בית המשפט העליון, על היועץ המשפטי לממשלה, על הפרקליטות. הדבר היחיד שמעניין את אקוניס הוא מתפקדי הליכוד. הוא יוצא גבר. אחריו המבול. הוא למד מהטובים ביותר.

בחלק הראשון של הטור הזה מפורטים מעשיו של הבוס של אקוניס. אותו דבר, רק בגדול. אלא שבינתיים, אותו בוס הציע לסמולנים מוחלטים במפלגת העבודה תיקים בממשלה. כנראה שאף אחד לא עדכן את אקוניס. בתוך מפלגת העבודה יש טיפוסים שחתמו על עצומות יותר גרועות מהקשקוש שעליו חתמה פרופ' אמיתי לפני קרוב ל־20 שנה. אבל זה עוד לא הכל. אחרי ההצעה לסמולנים הגיעה גם, כפי שפורט לעיל, הצעה לערבים של ממש. אלה, עצומה נגד שירות בשטחים קטנה עליהם. אז נתניהו מוכן לשבת עם הערבים, אבל אקוניס לא מוכן למנות פרופסורית יהודייה, ציונית, בעלת שם עולמי, לקרן מדעית מקצועית בינלאומית. העובדה שזה כבר לא מעניין אף אחד מעוררת פלצות. העובדה שאנשים כמו אופיר אקוניס יכולים לקבל אחריות על המדע הישראלי בלתי נתפסת.

bencaspit5@gmail.com