במבט קדימה להתבוננות היסטורית עתידית, כנראה שיגיע היום שבו תישאל השאלה - איך קרה שבין מדינה ריבונית לארגון טרור ששולט על כשני מיליון אזרחים נדרשה פעולת תיווך אינטנסיבית של המצרים והמתאם מטעם האו”ם לאזור, ניקולאי מלאדנוב, על מנת לגבש הבנות שיאפשרו השבת אספקת הסולר לתחנת הכוח ברצועת עזה והרחבה מחדש של מרחב הדיג, שבו רשאים דייגי עזה לדוג עד למרחק של 15 מייל - תמורת הפסקת שיגור בלוני התבערה וריסון הפרות הסדר האלימות על הגדר. “הפסקת אש” ו”הסדרה” הן מילים שגדולות בכמה מספרים על ההתפתחות האחרונה בסוף השבוע, שבלמה אולי בדקה התשעים הסלמה ביטחונית כבר בימים הקרובים. מילות המפתח כרגע הן “בלימה” ודחיית ההסלמה”.
מעבר לכך, אין באמת התקדמות לקראת הסדרה או הבנות רחבות יותר בין ישראל וחמאס, ואין בפסק הזמן שהשיגו המתווכים בשורה אמיתית. הכיוון הכללי נותר כפי שהיה - והוא מוביל להסלמה. ספק רב שההבנות האחרונות יחזיקו מעמד יותר מכמה ימים בודדים. במצב הנוכחי, ללא יכולת של המתווכחים להוביל אל מול דרישות שני הצדדים לשינוי אמיתי, עיקר פעולותיהם מושקעות בניסיון לקנות זמן שקט. זאת מתוך אמונה שאם יצליחו לקנות תקופה ארוכה יותר, אולי יוכלו לייצב את המצב השברירי - ואז במשא ומתן אפשר יהיה להגיע להסכם הסדרה משמעותי, שיבטיח יציבות ביטחונית לאורך זמן. 

במבחן המציאות, הגישה הזו אינה מובילה לשינוי בשטח. הקשב של ראש הממשלה אינו נמצא ברצועת עזה. בעונת הבחירות הבלתי נגמרת, ויתורים והסדר מדיני ברצועת עזה נמצאים הרחק מהתוכניות של בנימין נתניהו, וכך גם הצד השני של המטבע - פעולה צבאית. כך מוצאת את עצמה מדינת ישראל מתנהלת ללא מדיניות, משבוע לשבוע, תלויה במשב הרוח של בלוני החמאס וכמות השריפות בעוטף. 

מנהיגי חמאס במצעד בעזה נגד הכנס בבחריין, בשבוע שעבר. מובילים את הקצב. צילום: חסן ג'די, פלאש 90
בכירי הדרג המדיני בישראל נוהגים לומר, רק בשיחות סגורות כמובן, שעל בלוני תבערה ושריפות בעוטף עזה לא הולכים למלחמה ולעימות צבאי רחב שבו יש מחירים כבדים. זה אולי משפט נכון, רק שאינו שלם וחסר בו החלק השני: שפעמים רבות מתדרדרים למלחמה גם כשאין רצון לכך, כשאין מדיניות שעל בסיסה מתקבלות החלטות, וההרתעה הולכת ונשחקת. בשני המישורים, המדיני והצבאי, תפקוד המדינה רחוק מאוד מלהשביע רצון. וכך, ללא כיוון וללא החלטה בירושלים על אסטרטגיה מול רצועת עזה, חמאס מנתב את לוח הזמנים ומוביל את הקצב.
נתניהו אינו באמת מעוניין בתהליך מדיני עם חמאס מחשש למחירים פוליטיים, אבל גם אינו מעוניין בעימות צבאי. ללא בחירת כיוון, זו התוצאה של השנה וחצי האחרונות. קל לבוא ולטעון כי לכאורה השריפות בעוטף עזה והפרות הסדר על הגדר הן צרות קטנות לעומת העבר. לאחר הקיץ שעבר הכוחות בשטח מיומנים הרבה יותר ועל רוב השריפות הם משתלטים מהר מאוד, אבל זה רחוק מלהיות הסיפור: השריפות הן רק הסימפטום לכך שלפחות בינתיים, הקיץ הזה נראה בדיוק כפי שהיה הקיץ החולף.
חוסר היציבות הביטחונית וחוסר הוודאות לגבי המצב משפיעים השפעה גדולה על תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה, אבל זו אינה רק הבעיה של מי שגר באזור. ההתנהלות השלומיאלית של ישראל מול רצועת עזה היא כבר בעיה של כל אזרחי המדינה, ועלולים להיות לה מחירים. מסבב הסלמה אחד לסבב הסלמה שני, גם ההבנות הקטנות של סוף השבוע האחרון לא באמת מרחיקות את העימות הצבאי. הן רק בולמות אותו לעוד כמה שבועות ולא יותר.