הקרב הפוליטי האחרון בין יצחק שמיר לשמעון פרס - השותפים לממשלות הרוטציה בשנות ה־80 - היה בבחירות 1996, לכנסת ה־14. שמעון פרס התייצב לבחירות מעמדת ראש ממשלה, ואילו יצחק שמיר מעמדת חבר כנסת מן השורה האופוזיציונית, לאחר הפסד הליכוד בבחירות 1992. שמיר לא התמודד שוב על ראשות הממשלה. את כל כובד משקלו הוא הטיל למען מועמדות יורשו לראשות הליכוד, ח”כ בנימין נתניהו, אשר זכה זו הפעם הראשונה בראשות הממשלה.
 

יחסי שמיר־נתניהו היו מורכבים ביותר. ביבי כיהן כסגן שר החוץ בשלהי כהונת ראש הממשלה שמיר, ויצא עם ראש הממשלה לוועידת מדריד ב־1991, לאחר ששר החוץ דוד לוי סירב לשמש שם מעין כינור שני לשמיר. במדריד חולל נתניהו נפלאות הסברתיות וקנה את עולמו כמר הסברה מספר אחת של מדינת ישראל.
 

ואולם, לאחר שהליכוד עבר לאופוזיציה, היחסים בין השניים הצטננו והלכו. יצחק שמיר חש שבנימין נתניהו אינו סופר אותו. הוא זיהה אצל נתניהו כמה מהתכונות השליליות שבלטו אצלו בשנים האחרונות והביאוהו לשורת ההסתבכויות הנוכחיות. ביטוי פומבי נתן לכך באותו יום שישי, 21 במרץ 2003, עת הופיע המוסף “תל אביב” של “ידיעות אחרונות” עם “ראיון נדיר” עם ראש הממשלה לשעבר. בלטו בו כמה התבטאויות חריגות שלו על אישים שונים, ובהם שמעון פרס, אריאל שרון ושאול מופז, וגם אמירתו הבוטה על בנימין נתניהו: “אני לא אוהב אותו, הוא לא בן אדם”. קודם לכן, בעקבות בחירת אהוד ברק לראשות הממשלה ב־1999 (לשנה ו־35 שבועות בלבד), אף כינה את ביבי “מלאך חבלה”.
 

“שמיר שובר שתיקה”, בישר המגזין “תל אביב” לקוראיו עם פרסום ה”ראיון” לאתי אברמוב – האחרון שהעניק שמיר אי פעם לתקשורת. ראיון שלא היה צריך להינתן, בוודאי לא בזמן שהמנהיג בדימוס, בן ה־88 אז, כבר לכוד במחלת אלצהיימר מתקדמת. כמובן, יריביו של נתניהו עשו מטעמים מהאמירה הזאת, והיא מצוטטת לעתים מזומנות על ידי מתנגדיו. 
 

יצחק שמיר עצמו היה ידוע כחסכן במילים וזהיר בלשונו. בהיותו ראש הממשלה, יועציו היו צריכים להביא לפניו נימוקים משכנעים מדוע להעניק ראיון כזה או אחר או לשוחח עם עיתונאי זה או אחר. לא זה היה המקרה, כשהוא מעבר לחיים הפוליטיים זה כבר שבע שנים. מאז 1996 בילה שמיר את יומו בלשכה שהוקצתה לו בקומה העשירית בבית “אמות משפט” בתל אביב, עם מזכירה ונהג בלבד. מי שהרבו לבקרו היו חבריו למחתרת לח”י. אחד מהם, נחום סלונים ז”ל, עשה טובה לידידתו העיתונאית אתי אברמוב, ולאחר ששכנע את הרעיה שולמית שמיר, נולד ה”ראיון”. 
 

אני בספק אם שמיר, במצבו הבריאותי, היה מודע לכך שהוא משוחח עם עיתונאית, מתראיין. ואכן התשובות שלו היו תמוהות, בלשון המעטה. אברמוב השיגה את שלה. סלונים, שישב לצדה, היה בהלם למשמע תשובותיו הלא ממוקדות של מי שהיה מפקדו בלח”י. היה ברור שנעשתה כאן טעות קשה מצד הסובבים את שמיר באותה עת. התוצאה: מכאן ואילך הדפה גברת שמיר כל בקשה לראיין את בעלה הדועך. אם היו עוד מעטים, ידידים ומקורבים, שביקרו את שמיר לפני שהועבר למוסד סיעודי לסיים בו את מסכת חייו, הם הוזהרו מראש באשר למצבו הקוגניטיבי.
 

בבוקר יום שישי הקרוב שוב יתייצבו בני המשפחה, אחרוני ותיקי לח”י, עוזריו וידידיו של ראש הממשלה השביעי, ליד קברו וקבר רעייתו בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. כבר שבע שנים שיצחק איננו, אבל הגעגוע אליו רב. חוצה מחנות. געגוע אל דמותו, אל צניעותו, אל עוצמתו, אל דבקותו בעקרונות. יותר ויותר מתחוורים הישגיו הגדולים בשש השנים וחצי שבהן הנהיג את ישראל. יותר ויותר מתגלה הפער בינו לבין יורשיו. רבים מהם חבים לו את נסיקת הקריירה הפוליטית שלהם. הוא בטח בהם, תלה בהם תקוות, והמה ברובם נטשוהו, אותו ואת תורתו.
 

הדברים אמורים פחות בראש הממשלה בנימין נתניהו, שלמרות השוני הקוטבי באישיותם, הייתה ביניהם קרבה אידיאולוגית. הדברים אמורים יותר במי שהיה שר בממשלתו של שמיר ולימים ראש הממשלה, אהוד אולמרט. נכונותו – שסוכלה למרבה המזל - למסור את חבלי המולדת לערבים ולכונן מדינה פלסטינית, הייתה לבטח מעוררת ביצחק שמיר חלחלה.
 

איש הסרגל והאמונה יצחק שמיר, הלוחם הגדול למען ארץ ישראל, שנא סטיות מדרך הישר. הוא היה סולח אולי על סטייה התנהגותית, תוך שהוא מבקר אותה בחריפות, אך לא על סטייה רעיונית. בין בנימין נתניהו לאהוד אולמרט לבטח היה מעדיף בחשבון אחרון את הראשון.