קארל מרקס התייחס פעם לעלייתו של לואי נפוליאון לשלטון במקומו של נפוליאון בונפרטה באומרו כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה - בפעם הראשונה כטרגדיה ובשנייה כפארסה". והנה גם הישראליות עקפה בסיבוב את הסאטירה: כי אם "סאלח שבתי" של אפרים קישון עסק בטרגדיות הקטנות שלצד קיבוץ הגלויות הגדול, הרי שרמת טראמפ היא כבר פארסה.
 
חלק מהשנים היפות בחיי ביליתי ב"רמת טראמפ" - ואני ממש לא צוחק, כי פיסת הקרקע האומללה הזאת שכבשו בנעליהם שרי הממשלה והמוזמנים הנכבדים הייתה פעם שלי. לא כולה שלי, כמובן, אלא בכפוף לעקרון השיתוף הקיבוצי. הזמן: אמצע שנות ה–80. לקיבוץ הזעיר שמרוחק כחמישה קילומטרים מצומת ווסט (בעברית "צומת האמיר") קוראים "קלע גולן".
 
הקיבוץ לא היה הייעוד הראשון של הקרקע: במקור הוחלט להקים אותו כאחד משני היישובים על ציר הנפט ברוכים (חירבת אל–מובראכין) וקלע (קלעה), אחר כך דרשה התאחדות האיכרים להקים עליו את המושב קדמת צבי (שאחרי תקופה של יישוב זמני במקום, קם לבסוף על קרקע אחרת ברמת הגולן. מי שרוצה ללמוד עוד על גלגוליו השונים של היישוב, מוזמן לעקוב אחר דף הפייסבוק של אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל ומומחה להתיישבות בגולן). אני הגעתי לקלע בשלב הבא, השלב שבו עברה האחריות לידי התנועה הקיבוצית המאוחדת שהחליטה ליישב בו גרעיני נח"ל של תנועת מחנות העולים, כחלק מגרעין "נוסף" (הגרעין החמישי ובדיעבד גם האחרון שהתגורר בקיבוץ).
 

הקשר שלי עם קלע החל כבר בתיכון, כאורחים בחג–המשק הראשון: שתינו, רקדנו והשתכרנו כיאה למפגש בין שמיניסטים לאלכוהול, אבל בין סבב הקאה אחד לשני נקשרה נפשנו למקום. מאז היה הקיבוץ לעיר מקלט עבורנו: בכל פעם שנמאס לנו מהעולם, שלא ממש בנוי להבין צעירים לפני גיוס, היינו "עולים לקלע" בטרמפים, יושבים עם חברי הקיבוץ (שהיו מבוגרים מאיתנו בשלוש שנים ושאותם הערצנו הערצת אמת) ומתגייסים לעבודה עם רון בלב ואת ביד. 
פעם אחת אף אירע לי שם אסון קטן: כלבה מעורבת שגידלתי בבית הורי ונטלתי עמי לגולן בלעה שקיק של גרעיני חיטה מורעלים ונפחה את נשמתה לנגד עיני. את קברה כריתי בידיים חשופות במטע התפוחים - ויש סיכוי שמעולם לא בכיתי כפי שבכיתי ביום ההוא.
 
גם הגיוס לצבא לא שינה הרבה מיחסנו למקום: בחופשות, אחרי שבועות ללא שינה, היינו חולפים בבית, טורפים משהו, משאירים לאמהות את הכביסה וממשיכים לקיבוץ שאותו כינינו בגאווה "המשק", כאילו היינו בני משק (הדרגה הגבוהה ביותר לאדם בעינינו). 
 
בחגים העלינו הופעות מקוריות (עד היום אני מסוגל לדקלם את המילים שכתבתי לחג המשק השלישי, למנגינת "שיר הבטלנים") ובערבי שבת ארגנו מסיבות. אני אומנם הייתי "אחוזניק" (חיילים שהגרעין הקצה למסלול פיקודי), אבל בימי שישי שלפני המסיבות היה לי תפקיד מפתח: הכנת "הקוקטייל".
מאחר שמדובר במשקה אלכוהולי משובח, אני חייב שתמלאו בקפדנות אחר ההוראות: נוטלים סיר "48", יוצקים פנימה את כל בקבוקי האלכוהול שניתן לרכוש בצרכנייה (מתוצרת הארץ כמובן!), משלימים בתרכיזי פירות ומים - ומכניסים ל"מקרר אפס" שבו נהוג לשמור בשר טרי, למשך כמה שעות. מעבירים בעזרת עגלה את הסיר למבנה שכונה "המפעל" (אם כי שום תעשייה לא פעלה בו מעולם) ומגישים בכוסות פלסטיק. אחרי 2–3 כוסות העולם נראה אחרת, אבל אחרי הכוס הרביעית הוא לרוב לא נראה כלל. האגדה שהייתה באמת, מספרת שחברות בקיבוצי הסביבה הוותיקים יותר אסרו על בני זוגן לנסוע בימי שישי למסיבות בקלע.
בסופו של דבר קרס הקיבוץ אל תוך עצמו: בני הגרעינים המבוגרים מאיתנו השתחררו מצה"ל ונעלמו לטיול הגדול, שממנו שבו לבתי ההורים ולאוניברסיטה. בניסיון להציל את המשק, שכנעה התנועה כמה משפחות מקיבוצי העמק להשתקע במשק, ובשלב מסוים אף חתמנו, חברַי ואני, על מכתב התחייבות שלפיו נישאר בקיבוץ לפחות שנה אחת מיום שחרורנו מהצבא, אבל כלום לא עזר: בתק"ם הוחלט להחזיר את המפתחות ולאחד את בני הגרעין שלי עם קיבוץ מיצר בדרום רמת הגולן, מקום שאליו לא התחברתי לרגע. 
 
חוסר המזל המשיך לרדוף את הנקודה: יישוב בשם "ברוכים", שקם על טהרת עולים מבוגרים ממדינות ברית המועצות, לא צלח, כך כשל גם ניסיון לשווק נקודה סמוכה נוספת בשם "צוק עורבים" - עד שלבסוף קם בה השלט "רמת טראמפ", לא כבשורה ליישוב שייכון בעתיד אלא לצורך ההצהרה - ממש כמו שלט אחד על בית ריק בירושלים שעל פיו שוכנת במקום השגרירות האמריקאית.
 
את עלומי השארתי שם - ואם נטלתי מהקרקע הבזלתית איזה לקח לחיים, הרי הוא שסוף מעשה במחשבה תחילה. מחשבה תחילה לא הייתה בכינונה של "רמת טראמפ", ולפיכך השאלה המתבקשת היא אם כבר הגענו לסוף המעשה הציוני.