חיבוק דב: הסיפור של שדה דב הוא הסיפור של הפוליטיקה שלנו בשנים האחרונות בזעיר אנפין. ההתנהלות זועקת במיוחד כאשר מדובר בפרויקטים של תשתיות לאומיות: 12 שנה עוסקים בפועל בפינוי שדה התעופה התל־אביבי לטובת הסבת הקרקע לבנייה למגורים, לאחר עשרות שנות דיונים. אבל אחרי אינספור דחיות מגיע הרגע לסגירה, וכולם נכנסים להיסטריה. מתברר ש־12 שנה לא הספיקו לעוסקים במלאכה, ונשארו שלל קצוות פרומים.
 

אפשר להיאנח ולומר, טוב, נו, זוהי תרבות ה״יהיה בסדר״, וכך תמיד הייתה. אבל בשנים האחרונות נדמה שהתרבות התקשורתית שלנו רק מעצימה את החאפריות, כי אינה עוסקת בנושאים מהותיים אלא בשטויות. ועידת בחריין עברה לידנו כאילו לא הייתה, תושבי עוטף עזה החבוטים נמצאים לנו מחוץ לפריים רוב הזמן, למפלגות המובילות אין מצע מדיני ברור, ואנחנו בעוד סבב בחירות מיותר שבו אף אחד אינו מתייחס לתקציב, לגירעון הגדל, או להמלצה של ה־OECD על השקעה של 200 מיליארד שקלים בתחבורה ציבורית בשנים הקרובות.
 

זהו סבב בחירות שני ברציפות שבו אין שיח רציני על נושאים רציניים שבהם אמורים לעסוק נבחרי הציבור. האם הכל הידרדר לספינים עלובים? תראו במה אנחנו מתעסקים - בציוצים של יאיר נתניהו, ואם הג׳ינג׳י של הנכדה של רבין שאין לנו מושג מה עשתה בחייה, שווה יותר או פחות מהג׳ינג׳י של סתיו שפיר. מה שווה הפוליטיקה אם היא מתמקדת ברכילות ובגימיקים מקומיים, בעוד שהסיפור של שדה דב, פרויקט ענק שמדובר כבר שנים, מגיע לדדליין בצורה שפוגעת באופן קשה כל כך באזרחי אילת, ובלי פתרון רציני להשלכות?
 

הסיבוב האומלל הזה חושף את ערוותה של מערכת שלטונית שמחפפת פרויקטים משמעותיים. שר תחבורה זמני שמתמנה במסגרת ממשלת מעבר מתחיל לנענע את המערכת להנאתו - מכריז בנמהרות על שינוי בהחלטות, מגלה שזה בלתי אפשרי כי החיים קצת יותר מורכבים מסיסמת בחירות, ושולף הכרזה נוספת ריקה מתוכן - קיבלנו החלטה קשה, ועכשיו נחזק את העיר אילת. אין לו מנדט אמיתי, אין לו תוכנית, אבל העיקר שבחודשים הצפויים לו בתפקיד הוא מתכוון ״לחזק את העיר״ ולעשות מהפכות.
 

נראה שאת ההחלטה לגבי שדה דב אפשר היה לקבל לא רק דרך זכות הקניין של בעלי הקרקע, אבל עכשיו זה מאוחר מדי. גם אחרי קבלת ההחלטה ניתן היה לתת מענה להשלכות, אבל מתברר שמערך הביקורת שלנו אינו מתפקד כראוי. הוא לא מצליח להיות עקבי או אמין, וגם לא לסדר היררכיה שתתעדף סוגיות יותר חשובות. מרוב זעקות על מחדלים, כשיש מחדל אמיתי הוא טובע בים הצעקות.
 

קל להאשים את התקשורת, שבונה את עצמה על סנסציות כדי לתפוס את תשומת לב האזרחים המוצפים בתוכן, בתעמולה ובסיסמאות. אבל במבנה הנוכחי שלה, זוהי דרכה של התקשורת לשרוד. האם ניתן להתגבר על תאוות הרייטינג כדי לאפשר ביקורת ציבורית עקבית ומדויקת יותר? גם דוח מבקר המדינה כבר הפסיק להרעיד פה עולמות. אנחנו חיים בעולם מוצף בביקורת, אך זוהי ביקורת כאוטית ולא חכמה שמקדמת אג׳נדה פוליטית ולא תיקון של עוולות. איך משנים את המציאות הזו? הגיע הזמן שנמצא לכך תשובה בין מערכות הבחירות.