אהוד ברק הוא איש רב־זכויות, רב חוכמה, ומסוכן. הרבה יותר מסוכן מנתניהו, מליברמן, מסמוטריץ׳. אהוד ברק מסוכן משום שבניגוד לכל אלה, את מה שהוא מבטיח הוא חושב שגם צריך לקיים. נתניהו מתלהם בבחירות ונרגע לאחריהן. או מתלהם בציבור ונרגע בישיבות שבהן מתקבלות החלטות חשובות. ברק מתלהם – ומנסה ליישם. השבוע הבטיח "לחתוך את הקשר הגורדי" ש"הסתבך ללא מוצא" של גיוס חרדים. הוא יביא אותנו "מכפייה שנכשלה – לשילוב מצליח". אחר כך שלף גם הוכחה: "כשם שחתכתי את הקשר הגורדי של ישיבה חסרת תוחלת ומדממת בדרום לבנון".

נהוג להשוות בין אופיו של ברק לבין זה של מי שהיה פקודו בסיירת מטכ"ל, נתניהו. אבל הדמיון מועט. נתניהו שמרן – ברק מהפכן. נתניהו זהיר ומחושב – ברק פזיז ושועט קדימה. נתניהו יודע שלמציאות כוח משלה – לברק נדמה שבכוחו להנדס אותה. נכון, כך חתך, בצעד שעוד מותר להתווכח על האופן שבוצע, את הקשר הגורדי של דרום לבנון. כך חתך לעצמו את הקואליציה, משום שלא ויתר על נסיעת טורבינה של חברת חשמל בשבת. כך דהר לקמפ־דיוויד ועשה "סוף לישראבלוף" של תהליך השלום. לזכותו, חשף את פרצופו האמיתי של יאסר ערפאת. לחובתו, חשף את ישראל לגל טרור שתוצאותיו ניכרות עד היום. בא, חתך, הלך.

מהפכנות היא תכונה סוחפת. "אנרגיה ממוקדת", כפי שהגדיר זאת ברק. היא סוחפת בעיקר כאשר היא מתוקשרת על ידי האדם הנכון. מפקד, נועז, ערמומי, חותר אל היעד. 70 שנה שישראל גוררת את בעיית גיוס החרדים, יבוא ברק וישחרר אותה. כמו ששחרר את החטופים בסבנה.

עופר שלח מ'יש עתיד' הגיב להבטחה של ברק במילים "בורות, פופוליזם ושטחיות". זו תגובה מנומסת מדי, אבל נסתפק בה, בתוספת הרחבה: היא מתארת לא רק את מפריח ההבטחות, אלא גם את מי שמאמין להן. "צה״ל", אמר ברק, "יגייס על פי צרכיו, ואת כל מי שמבקשים לשרת בו וימשיך להיות צבא העם". תנו לו קרדיט: הוא מבין שמדובר במשפט שסותר את עצמו לפחות פעמיים. הוא חכם מכדי לא להבין. חכם, כנראה, מכולנו. השאלה אם מאזיניו שמו לב לסתירות. "על פי צרכיו" לא מתיישב עם "כל מי שמבקשים לשרת בו". כי עלול להיווצר מצב שבו הצרכים יעלו על המבקשים. ועוד: ״"מי שמבקשים" לא מתיישב עם "צבא העם". או שרצון היחיד המבקש מכריע, או שמדובר בעניין של העם.

במילים פשוטות, ברק מדבר על ישראבלוף, ומוכר ישראבלוף. השאלה היא רק איזה ישראבלוף אתם מעדיפים: זה של גיוס חרדים, שאכן לא קל להנדס, או זה של צבא העם, שברק מבקש לפרק.

משמעות הצעתו של ברק היא סוף דרכו של צה"ל כצבא העם. ואולי הגיע הזמן גם לזה. ואולי לא הגיע הזמן לזה. רק שפתאום, באחר צהריים של שעמום, בחום הקיץ של תחילת הקמפיין, למהפכן נפל אסימון. צריך רק לקוות שבדרך למסיבת העיתונאים הספיק להרהר במשמעויות הנוספות שיהיו למהלך כזה. האם בחן את השלכותיו על החברה הישראלית? על ביטחונה? על לכידותה? על תרבותה? על הצעירים שלה? על היחסים בין מגזריה? האם דמיין את ישראל ללא צה"ל המוכר לנו, וזיהה שזו תהיה מדינה טובה יותר?

אם לנחש, ברק לא חשב על כל אלה. הוא חשב על פוליטיקה. אולי הבטיח לא לגייס, כדי לשחוק את כוחם של ליברמן ולפיד, שעשו מהגיוס דגל פופולרי. אולי הבטיח לא לגייס, כדי להצטייר בעיני בעלי הזיכרון הקצר הנוהים אחריו כמנהיג מרחיק ראות, יצירתי, שלא מפחד לומר את האמת בפנים. אבל הכי סביר, ברק הבטיח לא לגייס, כדי שיוכל להקים קואליציה עם החרדים. ובמילים פשוטות, נתניהו מוכר את צה"ל לחרדים בשקל, ברק ימכור אותו בשניים.