ביום שישי שעבר, בשעות הערב, הקיפו עשרות קצינים וחיילים של המוחבראת הפלסטיני את בתיהם של שני אנשי עסקים בחברון - סלאח אבו מיאלה ואשרף ראנם. האחד בעל מפעל בטון, השני בעסקי הרהיטים. פשעם של השניים היה שחזרו ערב קודם מבחריין, אחרי שנענו לממשלת ארה"ב ונסעו להשתתף בוועידה הכלכלית של דונלד טראמפ.
הדרמה הייתה גדולה. אנשי אבו מאזן פשטו על בתי "הפושעים" וניסו לעצור אותם. ראנם הצליח להימלט ולהתחבא, כמו אנשי עסקים אחרים שלקחו חלק במשלחת. אבו מיאלה נתפס ונעצר בידי אנשי המודיעין הכללי של הרשות. האשמה - בגידה בעם הפלסטיני, בעצם העובדה שלקח חלק בוועידה.
מיד התחילו טלפונים לגורמים ישראלים ואמריקאים, בזעקה שיושיעו. אחרי 24 שעות זה עזר, האמריקאים לחצו ואבו מיאלה שוחרר, ומאז הוא לא מעז להוציא את חוטמו מביתו. אבל בכך רק החלה הדרמה, ולא מן הנמנע שבקרוב נקבל ממנה פרקים חדשים, דרמטיים עוד יותר.
בשבת הוציא אבו מאזן חוזה על ראשם של הסוררים, אלה שהעזו לא להיכנע לאיומיו. במיוחד הועמד על הכוונת אשרף ג'עברי, איש חברון, ומי שעומד בראש הקבוצה וקורא בגלוי תיגר על המנהיגות של רמאללה. עכשיו הוצב המבחן העליון של ארה"ב וישראל. בוא נראה אם הן מסוגלות להגן על מי שתומך בהן.
העובדה שהאמריקאים מעודדים מנהיגות אלטרנטיבית לזו של רמאללה, כבר אינה חדשה. למרות איומי הרצח והחרמות, החלה להתגבש קבוצה כזו ביו"ש, תחת המטרייה של דיויד פרידמן וג'ייסון גרינבלט. בחודשים האחרונים תמכו האמריקאים בקידום היחסים הכלכליים בין אנשי עסקים ערבים ויהודים ביו"ש. השגריר האמריקאי אפילו השתתף בכנס במלון קינג דיוויד, שבו נכחו פלסטינים בראשות אשרף ג'עברי. פרידמן הציג חזון בלתי שגרתי, תוך שהוא יוצא בגלוי נגד הרצחנות והסרבנות של הרשות.
על רקע זה, הפלסטינים שהעזו להזדהות עם המהלך האמריקאי חטפו איומים, שגברו מאוד סביב ועידת בחריין. יש מי שנרתע ברגע האחרון ולא נסע, אבל כלפי מי שלא נרתע והשתתף בוועידה, עלו הטרוריסטים של הרשות מדרגה. אנשי גדודי חללי אל־אקצא, ארגון טרור שנשלט על ידי הרשות ומקבל ממנה משכורות, הודיעו שירצחו את מי שנסעו למנאמה. לכן, איש לא הופתע מהפשיטה של "ארגוני הביטחון" הפלסטינים עם החזרה הביתה.
גזר דין מוות
במוצאי שבת, כששלטונות רמאללה נאלצו לשחרר את אבו מיאלה, הודיעו דוברים רשמיים של הרשות שהחבילה עברה עכשיו "לארגונים החיצוניים", ושהרשות "הסירה את ההגנה שלה" ממשתתפי הוועידה. כאילו שאי־פעם היא הגנה עליהם. רוצה לומר, הוצאנו נגדכם גזר דין מוות, שיבוצע בידי ארגון גורמי הרצח הבלתי רשמיים של הרשות.
במקביל, החלו המנגנונים הרשמיים למרר את חיי המשתתפים. פושטים על המפעלים והעסקים שלהם ומבטיחים לעצור אותם בתואנות שווא. ביום שני נפגש אשרף ג'עברי עם ג'ייסון גרינבלט, וזה הבטיח לעזור - אבל בינתיים, אפילו בקשות לאמצעי הגנה נוספים מישראל לא נענות. העתיד של ידידי ארה"ב וישראל לא נראה כל כך מבטיח.
האבסורד בפרשה הזו בלתי נתפס. מי שעצרו את אבו מיאלה הם החיילים של מאג'ד פארג', ראש המודיעין הכללי. פארג', לצד החיבור המוחלט שלו לאבו מאזן, נחשב לאיש הקשר של הרשות עם האמריקאים. הוא גם חביבם של ראשי השב"כ הישראלי. איך זה שהאמריקאים והישראלים מוכנים לספוג את ההתנהלות הזו של הבחור החביב? קשה לעכל. איך ייתכן שאף אחד מבין המאיימים, המגנים, העוצרים ומי שהוציאו את החוזה, עדיין לא נעצר בכלא ישראלי או בגואנטנמו? איך זה ששידורי ההסתה של הרשות נגד חברי המשלחת לבחריין לא הופסקו, שתחנות השידור לא נסגרו?
הסיבות ידועות: אימפוטנטיות וחולשה, במיוחד של מערכת הביטחון והממשלה בישראל. אבל חמורה מכך הקונספציה. זו אותה קונספציה מורעלת של הסכמי אוסלו, שחיה ונושמת בתוכנו, בהובלת מערכת הביטחון הישראלית והסכמת ממשלת הליכוד. לכן אבו מאזן והרשות הפלסטינית קיימים, משתוללים ומעיזים לצפצף על ירושלים ועל וושינגטון. לכן אי אפשר לבטח את חיי הפלסטינים האמיצים שטסו לבירת בחריין. עצם ההגנה על חייהם, כמו גם על חופש הדיבור שלהם, הוא המבחן העליון שהושם השבוע על שולחן הקברניטים בבלפור ובבית הלבן.
פרישה מסוכנת
ההודעה על פרישת מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק־עמינח זכתה לתשומת לב ממשית בעיקר בעיתונות הכלכלית - אף שהעזיבה הזו היא סממן לריקבון ולגוויעת המערכת הבנקאית והפיננסית הישראלית. והכל בגלל חוק אחד ומגמה מסוכנת בצמרת המדינה.
ההתפטרות של רוסק־עמינח מתווספת לעזיבה מוקדמת של מנכ"לי בנק הפועלים, ציון קינן ואריק פינטו, כמו גם לזו של מנכ"לית דיסקונט לילך אשר־טופילסקי. היא מתווספת לעזיבת מנכ"ל הכספים והמשנה למנכ"ל של לאומי, כמו גם לנטישת שני ראשי חטיבות שם. גם בבנקים האחרים ובחברות הביטוח בריחת הבכירים בעיצומה - ממנכ"ל פועלים שוקי הון ועד מנכ"ל הפניקס. שלושה בנקים נמצאים היום ללא מנכ"ל קבוע בגלל גל הבריחות, שעיקרו תוצאה של חוק הגבלת שכר הבכירים.
החוק עבר בהפתעה לפני כשלוש שנים, ביוזמה והובלה של חכמי השמאל הכלכלי הישראלי. עם דומיננטיות ברורה של שלי יחימוביץ', בשיתוף אבי הפופוליזם הכלכלי משה כחלון ויו"ר ועדת הכספים משה גפני. אגב, בנימין נתניהו התנגד לחקיקה, אבל היו לו דברים חשובים יותר על הראש.
החוק הגביל את שכר הבכירים במגזר הפיננסי בחברות ציבוריות לעד פי 35 משכר מנקה הרצפה בסניף בית שאן. הרעיון הוא שוויון, ממיטב ההגות של קרל מרקס. התוצאה: התמוטטות, שמפניה הזהירו מראש מתנגדי החוק. אכן, המערכת הפיננסית הישראלית מתפרקת מכל האנשים הבכירים, המוכשרים והמנוסים. אלה מוצאים את עתידם במקומות שבהם יתגמלו אותם כראוי. לשם הם מתעלים את הכישרון והניסיון שלהם, תוך שהם מותירים בצמרת המוסדות שמחזיקים בכסף שלנו ומבטחים אותנו, את מי שפחות מוכשר ומנוסה.
למוטיבציית הבריחה של הבכירים תוסיפו את האווירה המורעלת שהנחילו הניאו־קומוניסטים במערכת הפוליטית ובעיתונות. היא מובילה נחשול האשמות נגד אנשי עסקים בכירים, בין היתר בחזירות ונצלנות. היא מגיעה לאלימות מילולית קשה שעוברת ציבורית, למשל מפי חבורת הבריונים שמכנה את עצמה "באים לבנקאים".
בבסיס הטעות מונחת התפיסה שהעמיד קרל מרקס בהצלחה ידועה, לפיה הכל נמדד בשוויון, כאילו שאפשר לכפות שוויון. זו תפיסה שלא תומכת בהכרח בחלשים, אלא מקצצת בברוטאליות את כנפי מי שיכולים להגביה עוף, אלה שבנסיקתם לשחקים מושכים את החברה והכלכלה למעלה, יחד איתם.
התוצאה ברורה - הטובים עוזבים, ובעתיד מי שטוב ומוצלח יחפש את דרכו מלכתחילה במערכות אחרות. במישור הרחב של הכלכלה והחברה, הוכח עד כמה החוק הזה והתפיסה שעומדת מאחוריו שגויים ומבשרי אסון. לכן, אחרי שהחוק ההרסני הזה יבוטל, צריך ללמוד היטב את מסקנותיו ולעקור מתוכנו כל חקיקה וכל רגולציה שיונקת מאותה תפיסת עולם.