מה משותף לאלכסנדריה אוקסיו־קורטז, סתיו שפיר, איציק שמולי ובצלאל סמוטריץ'? כולם פוליטיקאים צעירים ובולטים שנראים טוב ונשמעים טוב, וכולם בני דור ה־Y, הדור של בני 25־40 (פלוס־מינוס) כיום. חלקם אולי שונאים זה את זה, אבל יש ביניהם לא מעט קווי דמיון.
שמולי ושפיר התעלמו מכל ביקורת על נמהרותם, כי כמו כל בן דור Y קלאסי, הם יודעים טוב מכולם. אילו הישגים שאינם קשורים בסרטונים ויראליים הם צברו? שפיר בכלל נכנסה בזמנו לכנסת בהצהרה שתעביר חוק לשכירות הוגנת. אחרי שנים של מריחות עבר החוק בגרסה מרוככת מאוד, והמעט שאושר - לא ממש נאכף. זה לא הפריע לה לשעוט לתפקיד הבא.
שמולי שקול מעט יותר, ובמסגרת שיקול הדעת היחסי הוא קרא לה מעל דפי הטוויטר לשלב כוחות. העניין הוא שהוא התכוון רק לאפשרות שהיא תהיה זו שתתמוך בו. בסופו של דבר, שניהם הפסידו. מאבק האגו הקולני ביניהם סיכל את האפשרות היחידה שהייתה להם לגבור על פרץ, כי במצטבר שניהם הניבו יותר קולות ממנו. גם זו התנהלות קלאסית לדור ה־Y - הרעש והצלצולים משכיחים את המטרות האמיתיות.
גם סמוטריץ' קורץ מהחומר הזה: הוא כוכב, אידיאולוג, מהיר מחשבה ורהוט. הבעיה היא שהוא גם נמהר ויהיר, עד כדי חוסר כבוד מוחלט לדרך ארוכה או למורכבות. הוא התעקש לקבל את תיק המשפטים, ובמקום לפלס את דרכו לשם בשקט ובחוכמה, רץ להצהיר שמטרתו היא להחזיר את ישראל למשפט תורה. הוא עורר בעצמו את הזעם הציבורי שגרם לבנימין נתניהו למנוע ממנו את התיק הנכסף. כשקיבל לבסוף את תיק התחבורה, לא הפריעה לו העובדה שהוא שר־לרגע בממשלת מעבר רעועה. בתוך דקתיים התייצב בוועדת הכספים עם תוכנית מלאת חורים, תוך שהוא משחרר הצהרות לתקשורת שיעצור את פינוי שדה דב, מה שלא קרה.
בני דור ה־Y עשו על עצמם סדרת טלוויזיה לאחרונה (כאן 11), מעוצבת בסגנון סטורי באינסטגרם. הם כפרו בהאשמות השגורות שהם עצלנים או מפונקים: הם לא מחזיקים זמן רב בשום תפקיד כי גידלו אותם לחשוב שהם מיוחדים, ולכן שום דבר לא מספיק להם. באותה נשימה הם הסבירו שזה לא נכון שהם חיים על חשבון ההורים, אלא שהמערכת כולה נדפקה, כי היא בנויה על זה שהם יעבדו קשה וירוויחו מעט כדי לממן את הפנסיונרים המתרבים.
בגדול, מישהו אחר תמיד אשם בבעיות שלהם, ובעיניהם אין קשר בין חוסר התמדה לאי־התקדמות לעבר הישגים ממשיים. לקינוח הם העידו שהם מרגישים שאין להם עתיד, ולכן הם חיים את ההווה עד כמה שאפשר, כולל התחושה המתמדת שהם חייבים לעשות בו משהו בעל משמעות. לצופה המבוגר קשה היה שלא לרחם עליהם - הם באמת קצת מסכנים.
פוליטיקאים, באופן כללי, מרוכזים בעצמם, שטחיים, אובססיביים לגבי תדמיתם ונוטים להתנהל באופן מפחיד. אבל בני דור ה־Y בכל זאת שונים. הדור הבוגר של הפוליטיקאים מחרטט גם הוא ללא הרף, אבל לפחות יודע שהוא מחרטט. נראה שהפוליטיקאים בני דור ה־Y מאמינים בחרטוטים של עצמם.
סמוטריץ' מדגים את זה יפה בצד הימני של המפה, ויש מי שמדגים זאת גם משמאל. אומנם תמר זנדברג חורגת בכמה שנים מטווח הגילים של דור ה־Y, אבל היא לא חורגת ממנו בהתנהגותה. אחרי קדנציה קצרה וחסרת תוחלת במיוחד כיו"ר מרצ, אנא פניה מועדות? תסמונת דור ה־Y גורמת לחבר'ה האלה לקפוץ מעל הפופיק, להיות חסרי סבלנות, ולסבול מהרבה תסכולים ואכזבות. קשה להתמחות במשהו ולצבור ידע אמיתי וניסיון פרגמטי כשמתנהלים ככה, כשמבלבלים בין האדרה עצמית ריקה מתוכן לבין קבלות. זה דור שקונה את המניפולציות שהוא מוכר, והמניפולציות לגמרי מסתירות לו את העובדות.
יוצאת הדופן היא איילת שקד, אם תומכים בדעותיה ואם לא. היא צעירה קרה כקרח שאינה רודפת דרמות, היא מוכנה ללכת את הדרך ומכבדת ניסיון ומקצועיות, וגם כשהיא טועה ומככבת בסרטוני בושם אידיוטיים - היא מבדילה בין בלבולי מוח לבין עשייה עם קבלות.
בעידן הפייק ניוז, בני דור ה־Y המוכשרים צריכים ללמוד משקד. מתישהו הם יהיו חייבים להתאפס ולקחת אחריות. להבדיל בין דרמה וריגושים לבין עובדות יבשות. כרגע הם חושבים שאם הם יבנו את הטיעון בצורה מספיק חזקה ומשכנעת, הם ישנו את האמת. מתחשק להגיד להם - זה לא פועל ככה, ילדים. יש הבדל בין לעשות באזז לבין לעשות.
התרעות פיקוד העורף