1. ממשלת ישראל ממשיכה לאפשר לחברות סיניות לחדור לתשתיות אסטרטגיות במדינה, תוך התעלמות מהסתייגות השב"כ ואזהרות הממשל האמריקאי.

השבוע פורסם על מכירתה של תחנת הכוח אלון תבור, שהספקה 600 מגוואט, במסגרת הפרטת חלקים של חברת החשמל. במכרז זכתה קבוצה של איש העסקים מאיר שמיר, רפק (חברת טלקומוניקציה ותשתיות) וחברת הנמלים הסינית, צ'יינה הארבור. הקבוצה תשלם 1.9 מיליארד שקל, פי שניים מההצעות שהגישו מתחרותיה. הפער העצום מעיד כי החברה הסינית הייתה מוכנה לשלם כמעט כל מחיר כדי לזכות במכרז ולהכניס רגל לעוד ענף כלכלי בעל חשיבות אסטרטגית.

לכאורה מדובר בהפרטה של חלק מחברה ממשלתית ישראלית, שהיא מונופול. אך בפועל זו לא עסקה שבה הממשלה מוכרת (הפעם, בניגוד לעבר, במחיר גבוה) עוד אחד מנכסיה ליזם פרטי. צ'יינה הארבור אינה חברה פרטית. כמו מרבית החברות הגדולות בסין, מאחוריה עומדת ממשלת סין. במילים אחרות, ממשלת ישראל מעבירה נכס אסטרטגי לידי ממשלה זרה. מה עוד שספק אם הציבור ייהנה מהעסקה ומחירי החשמל יוזלו, או שהכסף יוזרם לקופת חברת החשמל ויכסה את גירעונותיה והתחייבויותיה הפיננסיות.

את העסקה יש לראות בהקשר רחב יותר: מאמציה הבלתי פוסקים של סין לרכוש נכסים אסטרטגיים בתחומי התשתיות (נמלים, רכבות, חברות תעופה, חשמל אנרגיה, קידוח נפט) ברחבי העולם ובכלל זה בישראל, בדרכה להפוך למעצמה הגדולה בעולם. ולכן הכסף משחק רק תפקיד משני במהלך האסטרטגי חובק העולם של סין.

מסמך שהוכן בקהילת המודיעין מלמד כי בשנים 2012־2018 חלה עלייה של יותר מ־1,700% בהשקעות הסיניות במזרח התיכון. באותה תקופה השקיעה סין במדינות האזור קרוב ל־800 מיליארד דולר, מהם 350 מיליארד דולר בתשתיות אנרגיה וכ־120 מיליארד דולר בהקמת מפעלים. לצד החדירה לשווקים אזרחיים, סין מגבירה גם את מעורבותה הביטחונית־צבאית באזור. משלחות שלה סיירו בסוריה, באיראן, בערב הסעודית, במצרים ועוד. היא מעניקה סיוע צבאי, מאמנת חיילים ומוכרת נשק לאיראן (שמועבר לחיזבאללה), טילים לערב הסעודית ועוד. היקף מכירות הנשק מסתכם במאות מיליוני דולר בשנה ומעורר דאגה הולכת וגוברת במערכת הביטחון בישראל.

ג'ון רוד. צילום: גלעד קוולרצ'יקג'ון רוד. צילום: גלעד קוולרצ'יק

פקידי ממשלה ומומחים מהמגזר הפרטי מעריכים כי ההשקעות הסיניות בישראל הגיעו במרוצת השנים לכ־40 מיליארד שקל. בעשור וחצי האחרון רכשו חברות סיניות את תנובה וזכו במכרזים ובזיכיונות תפעול לבנות את מנהרות הכרמל בחיפה, את נמלי אשדוד וחיפה ואת הרכבת התחתית בתל אביב. הסינים ביקשו לרכוש גם בנקים ישראליים וחברות ביטוח ולחכור כמיליון דונמים בנגב לגידולי חיטה, אבוקדו ועוד. למרבה המזל שר החקלאות אורי אריאל, שגילה נכונות להחכיר להם את השטחים בנגב, הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים.

הניסיון הסיני לרכוש את הפניקס נבלם במקרה, לא בגלל התנגדות משרד האוצר והמפקחת על הביטוח, שכמו מרבית שומרי הסף והרגולטורים נרדמים בשמירה: בעל החברה הסינית נעלם ברגע האחרון ולא הגיע לישראל. מאוחר יותר התברר כי הוא נעצר בחשד לשחיתות.

כעת עומדים על הפרק שני מיזמי תשתית גדולים מאוד. הראשון הוא הארכת קו הרכבת הקלה בירושלים ובניית קו נוסף. העלות המשוערת היא כמיליארד וחצי יורו. שש קבוצות, ובהן אלסטום הצרפתית, בומברדיר הקנדית וסימנס הגרמנית פרשו מהמכרז, שנסגר ביוני, מסיבות כלכליות או פוליטיות (הקו עובר במזרח ירושלים). על קו הסיום נותרו שתיים: CAF, חברת הרכבות הספרדית (שגם בה הושמעה התנגדות פוליטית למיזם), המשתפת פעולה עם חברת שפיר הישראלית. המתמודדת השנייה היא החברה הסינית CRRC שחברה לאגד ולשיכון ובינוי. CRRC היא חברת התשתיות הגדולה בסין, והיא בבעלות הממשלה.

המיזם השני, שהמכרז שלו ייסגר במרץ 2020, הוא בניית שני קווים חדשים (סגול וירוק) של הרכבת הקלה בגוש דן, שעלותם מוערכת ב־30 מיליארד שקל. גם למכרזים אלה לוטשות עיניים החברות הסיניות (חמש מהן חברו לשלוש קבוצות). כמה חברות סיניות, ובכלל זה CRRC, בונות את הקו האדום (רכבת קלה משולבת בתחתית). לפי שר התחבורה ישראל כץ, הקו ייפתח באוקטובר 2021. החברות הסיניות כורות את המנהרות, והן יספקו גם את הקרונות, התקשורת והחשמל.

CRRC עושה עסקים מצוינים גם באיראן ומוכרת אלפי קרונות לרכבות התחתיות בטהרן, משהד, איספהאן, תבריז ושיראז. מה שלא מפריע לממשלת ישראל לאפשר לה לגשת למכרזים. וזאת אף שב־2012 נכנס לתוקפו חוק "המאבק בתוכנית הגרעין של איראן", שקבע קריטריונים שנועדו למנוע מחברות ישראליות או מחברות זרות שעושות עסקים עם מדינת ישראל, לעשות עסקים עם איראן. כל זאת כחלק מהמאבק העולמי בתוכנית הגרעין האיראנית.

עד שנכנס החוק לתוקף, ואף שנתניהו הטיף לכל העולם ואשתו להטיל עיצומים על איראן ולהפסיק את המסחר עמה, המשיכה ממשלתו להתעלם מכך. חברות כמו סימנס והאחים עופר עשו עסקים עם איראן, תוך כדי הפרה של הסנקציות. הגדיל לעשות ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שאף נחלץ להגנת חברות הספנות של האחים עופר שמכליותיה פקדו את נמלי איראן. הצביעות ואמות המידה הכפולות זעקו לשמיים.

בשבוע שעבר מינה שר האוצר משה כחלון את הכלכלנית הראשית במשרדו, שירה גרינברג, לראש מטה הסנקציות. נראה שלפניה עבודה רבה, אם ברצונה באמת לכבד את החוק ולגרום לאכיפתו.

מעבר לשאלות על איכות העבודה, במערכת הביטחון ובצה"ל חוששים מאוד מהמעורבות הסינית, בעיקר בשני אתרים אסטרטגיים שהרגישות בהם גבוהה במיוחד. האחד הוא שליטה על התקשורת בקו האדום שעובר בצמוד לקריה (משרד הביטחון, המטה הכללי, יחידות מודיעין) בתל אביב, ויגיע גם לקרבת מטה השב"כ. השני הוא הבנייה והזיכיון שניתן להפעיל למשך 25 שנים את הנמל החדש בחיפה, המשיק ל"פוליניום". זהו השם למזחי העגינה המקורים והממוגנים בבטון מזוין עבה מאוד (כדי להסתירם מעיני אויבים ולמנוע פגיעת טילים) של ציי הצוללות - שלפי פרסומים זרים יכולות לשאת טילים גרעיניים - וספינות הטילים של חיל הים.

כיאה למדינת פרטאץ' והסמוך, אומנם לפני ההחלטה להעניק לחברה הסינית את הזיכיון ב־2014־2015 התקיימו כמה דיונים בהשתתפות נציגי משרד התחבורה, השב"כ, צה"ל וגופי מודיעין. אבל לא הייתה עבודת מטה מסודרת. ולכן באותם דיונים לא נרשמה התנגדות יוצאת דופן. בדיעבד, לאחר שהדבר נעשה, התעוררו במערכת הביטחון, ובמיוחד בחיל הים, והקימו קול זעקה. אך זה כנראה מאוחר מדי.

ביטול החוזים עם החברות הסיניות יגרור עיכובים בעבודות, תביעות משפטיות ותשלום פיצויים כספיים גדולים, ואולי, חמור מכך, לצעדי תגובה ונקם מצד ממשלת סין.

וכך מוצאת עצמה ישראל לכודה בין הפטיש והסדן. ממשלו הידידותי מאוד של טראמפ לוחץ עליה לצמצם את המעורבות הסינית בתשתיות אסטרטגיות. את נמל חיפה פוקדות תדיר ספינות של הצי השישי. ביוני 2017 עגנה מול הנמל (המזח היה קטן מדי עבורה) נושאת המטוסים ג'ורג' בוש, כביטוי לשיתוף הפעולה הצבאי והאסטרטגי בין שתי המדינות.

האמריקאים מודאגים מהניסיונות של חברות סיניות להשיג נגישות להייטק הישראלי בכלל, ובמיוחד לתוכנות הצפנה ומערכות סייבר התקפיות, כמו גם לשוק התקשורת. כזכור, הממשל הטיל עיצומים על התאגיד הסיני וואווי (שמייצר לא רק טלפונים חכמים), אם כי בשבוע שעבר התיר מעט טראמפ את הרסן והודיע כי החברה הסינית תורשה לרכוש ציוד בארה"ב. הממשל מאשים את וואווי שהיא זרוע של המודיעין הצבאי הסיני, ושהיא פועלת באיראן תוך הפרת העיצומים עליה.

זה שנים שהמודיעין הסיני מנסה לרגל בישראל, בעיקר כדי להשיג ידע מדעי־טכנולוגי ולנצל את ישראל כמקפצה לחדירה מודיעינית לארה"ב ולמדינות מערביות אחרות. דווח כבר שהאקרים סינים חדרו וגנבו מידע מהתעשייה האווירית, רפא"ל וחברות נוספות. הם אף ניסו לבדוק - ונדחו - אם אפשר לבנות את שגרירותם מול מטה המוסד בגלילות. השב"כ סיכל חלק מהמאמצים האלה בלי לתת להם פרסום, אך אפשר להניח שלא מעט מאמצי איסוף סיניים לא נחשפו.

נכון שכבר שנים, בהנחיית השב"כ, נמנעת מערכת הביטחון מלרכוש טלפונים וציוד תקשורת סיניים ומזהירה את העובדים שלא לקבל אפילו מתנות או מזכרות תמימות כמו דיסק־און־קי, מחשש שהוטמנו בהם תוכנות ריגול. אבל הממשל האמריקאי אינו רגוע. השבוע הביע תת־שר ההגנה ג'ון רוד את דאגתו והזהיר את ישראל כי אם תכניס טכנולוגיות של דור חמישי מתוצרת סין הדבר יהווה סיכון ביטחוני רב, שיקרין גם על יחסיה הביטחוניים עם ארצו. רוד נפגש עם פקידים בכירים במשרד הביטחון ובמשרד ראש הממשלה, כולל ראש המל"ל מאיר בן שבת. הד לדברים שהשמיע בחדרי חדרים אפשר היה לשמוע בהרצאתו בכינוס הרצליה.

"דאגתנו העיקרית", אמר רוד, "שאותה ביטאנו באוזני הישראלים, היא שראינו את סין מקיימת 'כלכלה טורפת' באזורים אחרים בעולם: התנהגות שאינה רק מסחרית, כששירותי הביטחון שלה משתמשים לצורכיהם בקשרים הכלכליים שנרקמו. יש קשר די הדוק בסין בין המדינה לבין מה שלכאורה נקרא המגזר הפרטי. סיפרנו לידידינו בישראל על חלק מהחוויות שעברו מדינות אחרות. מה שהתחיל בעסקאות לבניית נמלים ולהתקנת תשתית טלקומוניקציה, נמשך מיד במעורבות של מערכת הביטחון הסינית. ראינו את סין משקיעה בפרויקטים של תשתית במקומות אחרים. זה לא היה סיפור שמח עבור רבות מהמדינות האלה".

אבל נראה שבישראל לא מבינים רמזים. המל"ל כבר גיבש הצעה לחוק או תקנות שימצאו דרך לאזן בין ערנות ביטחונית והגנה על תשתיות לאומיות ואתרים אסטרטגיים, לצורכי המשק והכלכלה. נתניהו במיוחד דוחף זה שנים להידוק הקשרים המסחריים עם הודו וסין, ורואה בהן ובצדק את הכוחות העולים בכלכלה העולמית. החוק או התקנה לא יסמנו את סין, וניסוחן יהיה גנרי. הן יחולו על כל ממשלה או חברה זרה, אף שברור שהאתגר הגדול ביותר הוא סין, ובמידה פחותה רוסיה.

המל"ל ממליץ על מנגנון ממשלתי שתפקידו יהיה לדווח על עסקאות שמתגבשות או מו"מ שבו מעורבות חברות שמעוניינות להשקיע בישראל. תנוסח הגדרה של תשתיות קריטיות (חשמל, מים, תחבורה, תעופה, בנקים, ביטוח, חקלאות וכו'), יוגדרו במפורש תחומים שיהיו חייבים בדיווח, וייקבע שיעור ההחזקה של חברות זרות באותן תשתיות קריטיות. אפשר להניח כי יומלץ שחברה זרה או ממשלה זרה לא יוכלו להיות בעלות שליטה בחברות אסטרטגיות ובתשתיות קריטיות, גם אם הן פרטיות. אבל למרות המלצות המל"ל (ובעבר השב"כ) ודיון שהתקיים בקבינט בנושא, בפועל שום דבר לא קורה, והסינים ממשיכים בעקביות בחדירה למשק הישראלי.

מקור ממשלתי הבקי בדיונים מסר כי "סוגיית הבקרה על ההשקעות הזרות בישראל בהיבטים הנוגעים לביטחון הלאומי נדונה בתקופה האחרונה מספר פעמים בקבינט המדיני־ביטחוני לאחר עבודת מטה בהובלת המל"ל. במוקד הדיון עמד האיזון הנדרש בין האינטרסים הכלכליים והרצון לשמר שוק חופשי ולעודד השקעות בישראל, לבין האינטרסים של הביטחון הלאומי. בפני השרים הוצגו תמונת המצב והתהליכים הנהוגים בתחום זה במדינות שונות במערב, והונחו מספר חלופות ביחס לישראל. שרי הקבינט ביקשו לבחון רעיונות נוספים. דיון מסכם בנושא זה יתקיים בקבינט במהלך החודשיים הקרובים".

2. בזמן שבפרקליטות מחוז תל אביב ממשיכים להתלבט לגבי ההחלטה אם להעמיד לדין את בכירי חברת אירונאוטיקס - החקירה נמשכת כבר כשנתיים - מסתמן שמשרד האוצר כבר אישר לרפא"ל לרכוש את יצרנית כלי הטיס הבלתי מאוישים מיבנה. את האישור הסופי צריכה לתת רשות החברות הממשלתית שכפופה לאוצר. דוברת המשרד סירבה להגיב על שאלת "מעריב־סופהשבוע" אם התקבלה כבר ההחלטה.

כשתימסר ההודעה הרשמית תהפוך אירונאוטיקס לחברה בת משותפת (50%-50%) לרפא"ל ולאיש העסקים אביחי סטולרו. מחיר העסקה מוערך ב־850 מיליון שקל. עם הרכישה תחדל אירונאוטיקס להיות חברה בורסאית והמסחר במניותיה יופסק. הכנסת השותף תאפשר לרפא"ל, חברה ממשלתית, לנהלה בלי פיקוח ממשלתי, שחל עליה.

רפא"ל - יצרנית של טילים, מערכות הגנה אוויריות כמו כיפת ברזל וקלע דוד, ולפי פרסומים זרים גם האחראית על הרכבת הנשק הגרעיני של ישראל - מחזיקה במתכונת דומה כ־30 חברות. זה שנים יש לה חברה בת משותפת עם אירונאוטיקס ששמה קונטרופ, המייצרת את מערכות הצילום לכלי הטיס הבלתי מאוישים שלה. עם המיזוג תיכנס רפא"ל לתחום חדש לה - מל"טים - שם תתחרה בתעשייה האווירית ואלביט.

משרד הביטחון מעודד את המיזוג כחלק מאסטרטגיה לצמצם את התחרות בין החברות הישראליות במכרזים של צה"ל ובמיוחד בחוץ לארץ, שם לא אחת השמיצו חברות ישראליות זו את זו. מסיבה דומה עודד משרד הביטחון את רכישת התעשייה הצבאית בידי אלביט. אבל למדיניות יש גם פן שלילי. היא מצמצמת את התחרות בשוק הנשק ומעודדת ריכוזיות ויצירת קרטלים.

אירונאוטיקס, שנוסדה לפני כ־25 שנה, מעסיקה כ־750 עובדים. בעשור וחצי הראשון לקיומה היה המנכ"ל אבי לאומי הדמות הדומיננטית בה, והוא ממשיך להחזיק באחוזים בודדים ממניותיה. לאומי, שנחשב למנכ"ל ריכוזי וקשוח, פועל כיום מקפריסין כאיש עסקים פרטי ושותפו של בכיר המוסד לשעבר דוד מידן בעסקאות נשק וסייבר באבו דאבי.

במרוצת השנים עברו על אירונאוטיקס כמה טלטלות. אחת מהן כששותף סמוי שלה, סוחר הנשק ההודי סודהיר צ'אודרי, הסתכסך עם לאומי בעקבות עסקת נשק בסך רבע מיליארד דולר בניגריה. השניים הגישו לבית המשפט תביעות שבהן האשימו זה את זה במרמה, קבלת שוחד ומתן שוחד. בהתערבות הממונה על הביטחון במשרד הביטחון (מלמ"ב) הסכסוך הועבר לבוררות של עורך הדין רובי בכר והסתיים במכירת חלקו של צ'אודרי. את חלקו קנו האחים שקד, ואחר כך היא נמכרה לקרנות הון.

לפני יותר משנה היא הונפקה בבורסה בכמיליארד שקל, אך מאז שווי מניותיה ירד לפחות מחצי. לאחרונה רשמה התאוששות והיא שווה כיום כ־700 מיליון שקל, לא מעט בזכות החלטת רפא"ל לרכוש אותה. באותה תקופה מיהר איש העסקים אהרון פרנקל לרכוש את מניותיה, וכאשר תמוזג ברפא"ל הוא ייצא ברווחים נאים מאוד.

רכבת השדים במניות החברה החלה בעקבות חקירה שפתחו המלמ"ב ומשטרת ישראל נגד בכירים בחברה, ובהם המנכ"ל עמוס מתן. הם נחשדים בעבירות ביטחוניות שעליהן דיווחתי לראשונה לפני כשנתיים ב"מעריב". אבל לאחר הפרסום, שכלל שמה של מדינה מסוימת, התערב המלמ"ב, וכנראה גם המוסד, ובית המשפט הוציא צו איסור פרסום על הפרשה. בית המשפט התיר רק לומר כי מדובר בחקירה שעניינה קשרים עם "לקוח מהותי". עתירותי, באמצעות עורך הדין אלעד מן מעמותת הצלחה, להסרת הצו נדחו והוא שריר וקיים. בתקופה האחרונה מתקיימים למתן ולבכירים שימועים בפרקליטות, שבסופם יוחלט אם להגיש נגדם כתבי אישום. במקביל מנהלת נגדם רשות ניירות ערך חקירה נגדם על מכירת מניות ועשיית רווחים תוך ניצול מידע פנימי שהגיע אליהם מתוקף תפקידם.

ברפא"ל ובאירונאוטיקס סירבו להתייחס לדברים.


melmanyossi1950@gmail.com