שלישי בערב, 19:57 זולו־טיים. נכנסנו למכונית בחניון אולפן הרדיו בגבעתיים במטרה להביא את יוני לתחנת הרכבת שליד האוניברסיטה, משם ימשיך לביתו בחיפה, וכך נוכל להזדכות על הסחורה ו"לשמור את ישראל נקייה". אלא שאז הוא גילה ששכח את הטלפון הסלולרי שלו באולפן. 
 

"אתה דביל־על־מלא", צווחתי עליו, "ביקשתי ממך לפתוח ווייז לפני עשר דקות, לבדוק לי צירי תנועה אלטרנטיביים. אז שכחת את המכשיר? רוץ תביא אותו". 
 

יוני גרר את עצמו בחזרה למעלית. אני הייתי קשוב לדיווחים של הכתבלבים בגללי־צה"ל, היסטריים כאילו מדובר בכיבוש כתריאליבקה בידי צעירי העדה האתיופית, עד שהמפגע האנושי ששמו יוני חזר.
 

"בדקת שיש לך הכל? אם שכחת משהו, זה מת. יאללה, תן לי עדכונים, ונעשה את ההפך. מתי הרכבת צפויה להגיע לאוניברסיטה? תן לי מידע, לא פרשנות. שתי מילים".
 

הוא רעד בידיים מהלחץ, היו לו אדים על המשקפיים. "קוף, אתה מלחיץ אותי", אמר, "20:19, אבל אם נאחר, גם 20:31 זה טוב". 
 

הבטתי בו וחזרתי על עצמי: "ביקשתי בלי פרשנות, אתה תגיע. שים לב: אנחנו נוסעים עם חלונות פתוחים ואורות גבוהים, כדי שאראה את החולירות האלה רגע לפני האבן. ברור? הלאה, יש פה שקיות ניילון מאחורה, תמגן את עצמך. תוריד את המשקפיים. אם חטפת אבן, אני רק רוצה לשמוע 'איי' וזהו. אני לא עוצר לטפל בך. דיר־באלאק לדמם לי על הריפוד. עד כאן ברור? תאבטח את עצמך עם החגורה, תהיה רפוי כדי שתוכל להתכופף כשאומר לך".
 

# # #
 

ההסברים לא עזרו לו להירגע. הכל נפל לו מהידיים, ואני המשכתי להסתלבט עליו. הוא הרגיז אותי כשהכריז על עצמו נווט שיוביל אותי בדרך המלך. "אל תדאג, קוף, אני טוב בזה", אמר, "תראה, הכול אדום. יואו, איך אכלתי אותה". 
 

יוני העלה לי את העצבים עוד יותר והייתי חייב להשיג שקט, אז הסברתי לו את החיים: "אתה הייתי קצין בסטי"ל, אחראי על החדרניות. זה אומר שאתה יכול לנווט אותי בבריכת גורדון, כי זה מי ים. שים אוזנייה ותגיד לי מדי פעם מה מפלס הפניקה בטיפשורת". 
 

נהגתי לפי החושים שלי שקצת קהו, חובה לומר, אבל זה מה יש. קצת על המדרכות, שלושה כבישים באין כניסה כמו פעם בימים הטובים שלי. ואז יוני אמר שצריכים לפנות בגלוסקא, "כי הווייז אמר". אפילו לא עניתי לו, נכנסתי בעוד אין כניסה כי הכבישים היו שוממים, והגענו לציר לכיוון ביאליק ברמת גן. 

"קוף, אני סבא לשבעה נכדים. אני מבקש ממך. זו פעם ראשונה בחמש שנים שאני רואה אותך ככה דרוך עם שתי ידיים על ההגה. לא אכפת לי לאחר, אתה לוחץ אותי ויש לי פיפי". 
 

חייכתי ואמרתי לו שזו בעיה שלו שלא התחמש בחיתולי שקמה לקשישים. לפי הדיווחים שלו, בעזריאלי התרחש קרב של ממש וסגרו את שני הנתיבים באיילון צפון ודרום. ביקשתי שלא ידאג. "תן לי רק להגיע למחלף ההלכה. אני גדלתי באזור הזה. אם נגיע למחלף, אתה ברכבת, גם אם יהיה פקק של קילומטר. עלי", הבטחתי. 
 

הגענו לרמזור האחרון, צריכים לפנות שמאלה, אבל יש תור ארוך, חתכתי לרמזור שמורה ימינה. השפה התחתונה של יוני רעדה. 
 

"אל תיכנס לי פה להלם אנפילקטי, חתיכת סתום. זה לא זמן לזה, עוד מעט מגיעים, תירגע כבר". 
 

ברור שחתכנו ראשונים לתוך הפקק במחלף. האטתי רק כדי להגיע לאי תנועה בלבן, חיתוך מהיר ואנחנו על נתיבי איילון צפון, 80 שניות ממחלף האוניברסיטה. 
 

טאץ'־דאון נרשם ב־20:15, בלמתי בכניסה לרכבת וזירזתי אותו להתפייד לי מהמשקוף של העין, רק שיוודא שלא שכח כלום, כרגיל אצלו. 

"תודה, קוף, אתה אגדה, אין עליך. רק שתדע שאתה עבריין סדרתי. הייתי לוקח לך את הרישיון". 
 

כן, זו האנושות, כפויית טובה בעליל. אבל סחבק לא כועס, סחבק רגיל. "טוב, טוב", אמרתי לו, "אתה הנמשל של משל הלטאה והעקרב בנהר. סמס לי שעלית לרכבת, שאדע שלא התאמצתי על פארש". 
 

# # #
 

המשכתי הביתה. ביקשתי לפנות ימינה לשדרות רוקח, אך שוטר ישיש בשיער שיבה (אולי מתנדב) מנע זאת ממני. 
 

"אח שלי, אני בטירוף! לאשתי ירדו המים, אין מוניות ואין אמבולנסים, שעה אני בפקקים. כולם באתיופיה בעזריאלי, עשה לי טובה, אני מתחנן", ביצעתי את המתבקש.
 

"קופמן, אני מזהיר אותך. היום זה לא זמן לשטויות שלך", הוא עוד ניסה להתווכח. 
 

"תגיד לי, אתה אמיתי? נשבע לך באמא, תן לי לפנות, מה נהיית לי קולומבו דווקא עכשיו?" 
 

הוא הביט בי, הסתובב והורה לעמיתו להסיט את המחסום. "זה מקרה חירום", הוא הסביר לו. 
 

אמרתי יפה תודה, ממש בשיא הרגש. הוא עוד עצר אותי כדי לומר: "תהיה בנאדם. מזל טוב לאישה, תזמין אותי לברית". 
 

לחצתי את ידו ואמרתי: "זו בת, אבל המון תודה". 
 

חמש דקות אחרי כבר הייתי בבית. כיפוש הופתעה ושאלה אם לא היו פקקים. "הכל שטויות, כפרע. סתם אנשים לא יודעים לנהוג. האמיני לי, הכבישים כמו בכיפור", הגבתי, "מה עם האוכל, כיפוש? אנרכיה עושה אותי רעב". 
 

בטלוויזיה של האדם הלבן דיברו על אנרכיה של השחורים האלה, שלא יודעים לכבד. בטוויטר כל מיני אוספים של ידוענים שהם ערימה של רקמות רקובות צייצו "אותי איבדתם!". וואללה?! באמת?! מתי בדיוק ידעתם שהם בכלל קיימים, חולירע יאסנה.
 

המגישים המזועזעים דיווחו כי 50 אלף איש תקועים בכבישים. נו, מה לעשות? תפנימו: הפשע משתלם, רק למי שמוכן לשלם. ויוצאי אתיופיה משלמים ביג־טיים כבר 38 שנה. רוצחים, לבנים כמובן, שזכו לחנינה אחרי עשר שנים, מוטרדים פחות בידי המשטרה, על הרבה יותר.
 

יוני סימס שהספיק. חייכתי לעצמי בסיפוק.
 

# # #
 

היום הזה באמת התחיל רע. רופא המשפחה שלי שמע אותי מתלונן על ציפורן בבוהן והפנה אותי לכירורג. 
 

"רגע, רגע, אולי תרים את הראש מהמחשב לפני שאתה מפנה אותי למומחוי?", ביקשתי. 
 

הוא השיב שאין לו צורך, כי הוא רק פנימאי, והכירורג מקצועי. איזה סתום, קשה להאמין. 
 

אז נסעתי לכירורג. אבל אני הרי גזען כמו כולנו וברגע שראיתי בדיפלומה שקוראים לו ליאוניד התחלתי להזיע. כבר פגשתי בחיי כמה שרלטנים מאמא רוסיה שעבדו במולדת כאלונקאים במכונים פתולוגיים, ובאו לארץ הקודש עם תואר דוקטור. לפחות לליאוניד לא היו משקפיים על הוודג'. 
 

"מה ב־י־ה, אדוני", שאל הברנש במבטא כבד. 
 

"נשברה לי הציפורן, דוקטור, נתקלתי בבלטה גדולה ברחוב של העירייה", השבתי. "יש לך איזה דבק ביולוגי, נסדר את זה? רק בלי כאבים, כן? ותיתן לי גם פתק שזה מה שקרה ונלך לתביעות לקטנות בבית משפט, ניקח מהחולירות האלה פיצוי של כמה לירות".
 

הוא ביקש ממני לשכב על המיטה ובחן את זירת הפשע. "טוב, תראה, אדון קופמן. ציפורן נשבר בשורש לא טוף. צריך להוציא החוצה, אני נותן אנטיביוטיקה גם, לוקח עשרה ימים. גם סוגר טוף־טוף, לא מכניס במים. אם מכניס במים מתפתח גנגרנה, ואז חותך לך חצי רגל".
 

גל חום, אולי בגלל גיל המעבר, שטף אותי מכף רגל עד ראש. דמיינתי את ליאוניד כעובד תחזוקה בבית חולים אוניברסיטאי באיזה גולאג בסיביר שהצוות הרפואי מורה לו לאסוף איברים כרותים אחרי ניתוחים, והוא מלקט בשמחה והולך לבית המלאכה להתאמן בפריסת פרוסות דקות מהאיבר במסור דיסק חשמלי.
 

בזמן הזה הוא כבר לבש כפפות ודיבר אלי. אבל אני שמעתי אותו כאילו ממעמקים. "אדון קופמן, עכשיו אני מחטא אזור, נותן זריקות. אתה כואב קצת, אחר כך מרגיש רדום וקר כמו קרח", אמר, "לא פחדת, מוציא בחוץ זה ציפורן גדול בחצי דקה". 
 

נבהלתי נורא. התיישבתי וקיפלתי רגליים. "הלו, הלו מה קרה לך? רגע. אני לבד פה, חכה, נקרא לכיפוש. מה אתה רץ לי, מה?! לא עשית CT. לא MRI, מה אתה כבר מנתח? אתה נורמלי? אני גם רוצה הרדמה מלאה. מה אתה ממהר? מה, אתה עובד קבלנות? זו ציפורן שאני חי איתה 60 שנה, תן לי להסתגל ולהיפרד ממנה. אל תיגע בי, אני יוצא רגע לעשן סיגריה. כבר חוזר".
 

רעדו לי הרגליים בזמן שניסיתי להיכנס לכפכף. ד"ר (בכאילו, כן?) ליאוניד קצת נבהל ממני. "לא ידעתי אתה כזה פחדן. בחור גדול, מדבר ברדיו וטלוויזיה כמו גיבור, אבל אתה היסטריקה. ברוסיה חותך ציפורן שבור כזה רק עם קצת ספריי של קרח, פציינט לא מדבר צפצוף, רק אומר ספאסיבה דוקטור, והולך". 
 

אפילו לא עניתי לו ביציאה, וירדתי מיד במעלית לרחוב. וואו, איך נחלצתי מג'פטו הנגר הזה. יש אלוהים.
 

# # #
 

רק חצי היום, כמו שאומרים הקשישים בגינה, ואני כבר צריך מקלחת ולהחליף בגדים. היעד הבא זה המשתנה השכונתית שעונה לשם "קאנטרי של העירייה בלמ"ד". משום שזה שייך לעירייה, הלוק של המתחם דומה לזה של הקסרקטינים של הצבא הבריטי שהיו בסרפנד ז"ל, שכיום זה צריפין שבדרך להיות ז"ל. אין שם דבר אחד תקין. עוד כשהייתי מנוי שם לפני שנתיים - רק מפני שאני אידיוט - בעלות פעוטה של 8,500 שקל בשנה, נכחתי במקום שלוש פעמים. הדשא הסינתטי במגרש הכדורגל היה בחציו באוויר; לבריכת הזרמים לא היה מציל בחורף, כי חוסכים בהוצאות וסוגרים אותה; בכל מתקני הברזל בבריכה אחזה חלודה והם התחילו להתפרק; ונראה שהמצילים בבריכה הפתוחה שונאים את הילדים, שבגללם הם מגיעים למשתנה הזו. 
 

מאז שנטשתי את שיטת המינוי אנחנו רוכשים כרטיסיות בסך 690 שקלים, לעשר פעימות של הורה או מטפלת והצדיק שלי גיאצ'ו. אני לא אוהב את המקום, אבל הילד כן וזה מה שחשוב, אף שסגרו שתי בריכות משלוש בשיא העונה בקיץ. 
 

מטפלת שבאה עם הילד בשעות אחר הצהריים גם משלמת כניסה, אם כי אינה משתמשת במתקן אלא רק יושבת וצופה בו. "למה ככה?", שאלתי את יו"ר ועד השכונה שגם אחראי לקאנטרי. 
 

"תראה, יש בעיה", הוא אמר. "התברר שהמטפלות נכנסות למים".
 

לא הבנתי את הנימוק, ואף הסברתי לו שכרמלה שלנו ממש לא.
 

"אבל כך החלטנו, לא נתחיל לבדוק כל אחד ואחת". 
 

זו השיטה של מפא"י: לקנוס את כל הקולקטיב, במקום להציב סדרנים שיפקחו. אבל סדרן עולה כסף, רחמנא ליצלן. אז הלקוח ישלם 140 שקל לשעה בבריכה.
 

"תגיד לי", המשכתי עם הקומיסר של העירייה, "מה אני עושה עם המצילה ס', שלא נותנת לגיא להיות במים גם אם שילמתי 140 שקל? איך פותרים את הבעיה מבלי שאני אתערב?" 
 

הוא ענה שהוא מודע לתלונות על עבודתה של הנ"ל והבטיח שהמקרה שלה ייפתר בהקדם, כי היא בשימוע לפני פיטורים. "יש עליה הרבה תלונות, אבל בעירייה זה לוקח זמן. אני מציע שתפנה למנכ"ל. דבר איתו גם על המטפלת שלך". 
 

# # #
 

וכך, עם הציפורן השבורה בבוהן הגדולה והטראומה מהביקור אצל ליאוניד, אני עושה את דרכי ללשכת המנכ"ל.
 

"שלום, אדון מנכ"ל. נו, סגרו את שדה דב. ירדו קצת ההכנסות בשכונה, אז החלטתם לקנוס אותי בעלות כפולה על כל ביקור בבריכה. למה ככה?"
 

הוא התרווח בכורסת המנהלים שלו ואמר שכך החליטו באגף שימור קהילה בעירייה, וזהו, אין מה לעשות. 
 

"ברור לי שלא החלטת לבד לקנוס את הבאים למשתנה השכונתית המתפוררת באפסותה, ולא יחיא סנוואר הוא זה שהחליט. אבל זה לא נראה עוול?", שאלתי.
 

הוא השיב שממש לא, ושאני בכלל לא מנוי, אז אסור לי להתלונן.
 

"רגע, רגע, יקירי", התרעמתי, "המשתנה בניהולך אמורה לשרת את תושבי השכונה. אני משלם, זה לא חינם. אני גם משלם מסים לעירייה המטונפת, ובדיגיטל שלכם בפוליטבירו של העירייה מציעים לי את המשתנה המאוסה הזו ב־40 שקל, אבל אני בחור טוב וגם טיפש, אז אני מוכן לשלם 70 רק כדי לא להיות חלק מהשיטה של מנויים. אז אתה עוד כועס עלי?" 
 

הוא חזר ואמר שזה מה שיש. 
 

האדישות של הפקיד העירוני גרמה לטון הדיבור שלי להשתנות, אז רק הודעתי לו שאשלם חאווה לטינופת הקרויה בריכה, אבל אם ס' תרים את קולה על בני פעם נוספת ותזרוק אותו מהמים - תוך שהיא מושכת בידו בחוזקה ולא פונה למבוגר האחראי עליו - זה ייגמר בבכי. 
 

"מתוקי, תהיה פה ניידת כל חמש דקות. המועצה לשלום הילד תקים כאן מאחז, ועמונה תיראה כמו בוורלי הילס לעומת מה שיהיה כאן", הבטחתי, "אני מתעב פרצופים כמוך שעושים עלי סיבוב של עבדייאת, רק בגלל שהם משוכנעים שהם יכולים". 
 

הלכתי מבסוט חאלס.
 

# # #
 

עכשיו אני בבית, צופה בפרעות של הצעירים האתיופים. האנושות גזענית, נגד שחורים בפרט. גם כשהם מהווים שליש מאוכלוסיית ארה"ב, עם נשיא שחור לשעבר; אצל הלבנים - ולא רק אלו ממסיבת התה - הם עדיין בחזקת קוטפי כותנה. באירופה כנ"ל, ובאוסטרליה האבוריג'ינים מוקצים מחמת המיאוס. 
 

שלחו לי ציטוט מדבריו של נשיא זימבבואה, רוברט מוגאבה, שאמר: "הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד מכוניות לבנות ייסעו על צמיגים שחורים. הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד הצבע השחור מסמל מזל רע, והצבע הלבן מסמל שלום. הגזענות לא תודבר כל עוד אנשים ילבשו שחור בלוויות ושמלת כלה לבנה בחתונות. הגזענות לא תסתיים כל עוד מי שאינו משלם מסים יירשם ברשימות שחורות. אפילו בסנוקר לא נרשם ניצחון, עד שהכדור הלבן לא דוחף את השחור לחור שבשולחן. אבל לי זה לא אכפת, כל עוד אני מקנח בנייר טואלט לבן את ישבני השחור". 
 

אני לא יודע אם זה טקסט אמיתי, אבל זה לפחות טקסט נחמד, וזהו. המציאות האנושית לא תשתנה. האדם הלבן לעולם יראה את השחור כנחות, בטח ביהדות שמגדירה את עצמה כעם בחירה - ובכלל מטילה ספק ביהדותם של יוצאי אתיופיה. 
 

עצם הפנייה אליהם ועליהם היא גזענית בעיקרה. מנהיגים אינם פונים בנאומים אל בוזגלו כאל יוצא מרוקו, או לברקוביץ' כיוצא רומניה. הם ישראלים, הם הבייס, הם לבנים.
 

לכן מצוקתם של האתיופים בישראל לא תיפתר לעולם. 60 אלף מבני הקהילה (כ־150 אלף) נולדו בישראל. אבל המשטרה מנהלת מו"מ עם הקייסים. בפינוי האלים של עמונה, שבו נפצעו עשרות שוטרים, לא פנו לרבי של בוזגלו או לזה של ברקוביץ'. 
 

ועדיין, חלאות שבינינו מצהירים בין המקיאטו הכפול בבוקר ללאטה סויה של הצהריים, בדרך לשייק של הסלק עם הסלרי ובדרך לפילאטיס: "אותי, איבדתם". 
 

בלתי אפשרי לאבד משהו או מישהו שמעולם לא היה שלך.
 

# # #
 

נ.ב.
 

בישיבת ממשלת המעבר ביום ראשון פסל השר סמוצ'קנע העברת 48 מיליון שקל לחינוך ילדי העדה האתיופית, רק כי נפתלי בנט אישר את הסכום בתור כסף קואליציוני. "יש לנו דברים חשובים יותר", הסביר את התנגדותו. 
 

באותו לילה נהרג סלומון קטה בן ה־18 מירי של שוטר. קטה הוא ההרוג ה־12 מהקהילה, אחרי מפגש עם שוטרים, מאז 1997. 


כן. "חשובים יותר", זה שם המשחק.

tguvot@maariv.co.il