1. ליל הזעם: למשטרת ישראל מגיע צל"ש על התנהגותה בלילה שבו בערה המדינה באש הזעם של יוצאי אתיופיה. ההבלגה, ההכלה ושיקול הדעת שהפגינו השוטרים עשו את ההבדל בין לילה קשה ואלים לטראומה לאומית בלתי הפיכה, שעלולה לקרוע את מה שעוד נותר מהלכידות החברתית בישראל. באותה מידה שבה הפך קצין המשטרה שירה בסלומון טקה ביום ראשון בערב למי שהוציא את השד מהבקבוק, כך הצליחה המשטרה להתחיל להחזיר אותו פנימה בליל שלישי.  
בשורה התחתונה, את הבקבוק הזה צריך לנפץ. מהגזענות המובנית שלנו הישראלים (המשטרה רק משקפת אותה, לא ממציאה אותה) צריך להיפטר. מישהו צריך לבדוק איך לקחנו עדה שקטה, צנועה, שוחרת שלום ולא אלימה, והפכנו אותה לפקעת עצבים חשופים וזעם מוצדק. כן, נעשים צעדים לתיקון כל זה, אבל לא בקצב הנכון. השוטר הבא שיעצור לתחקור לילי צעיר אתיופי רק כי הוא שחור, צריך לקבל הודעת פיטורים מיידית. המועדון הבא שלא יכניס לשעריו חייל יוצא אתיופיה בחופשה, צריך להיסגר לצמיתות. אחרי שלושה שוטרים ומועדונים יכול להיות שזה יתחיל להיגמר.
נחזור ליום שלישי: ההבדל בין אירוע שמחזיק כותרות עד סוף השבוע לאירוע שנכנס להיסטוריה כקו פרשת המים ונקודת שבר פנימית יכול להיות דק מאוד. המשטרה הייתה יכולה להחליט בליל שלישי שלא תניח למפגינים (שהיו בעצם מתפרעים, משתוללים ואנרכיסטים) לחסום צירי תנועה מרכזיים בישראל. היא הייתה יכולה לרכז כוח ולהיכנס בהם בעוצמה.

למשטרת ישראל יש עוצמה לא מבוטלת. אם תיקחו את הפרשים, האלות, הגז מדמיע, כדורי גומי ומאות היס"מניקים והמג"בניקים הקשוחים ותטיסו אותם ב־200 קמ"ש אל תוך אלפי הצעירים האתיופים הרותחים באותו לילה, תקבלו שפיכות דמים. זה היה יכול להיגמר במאות פצועים וקרוב לוודאי גם בהרוגים. זה היה עוצר את מחוגי השעון ומייצר רעידת אדמה שטרם ידענו כמוה. ספק אם אפשר היה להתאושש ממנה בטווח הקצר או הבינוני. אז לפעמים צריך להיות חכם, ולא צודק. זה מה שהייתה המשטרה ביום שלישי בערב.
לא שזה היה פשוט. השר הממונה, גלעד ארדן, לחץ לפתוח את הצירים ואם צריך, גם להפעיל כוח. זה התפקיד שלו. הייתה בארדן מספיק תבונה באותו לילה כדי לא ללחוץ עד הסוף. באירועי הפרת סדר, שיקול הדעת הסופי שייך למפקד המשטרתי בשטח. ארדן שמע מקציניו, באותו לילה, דברים מדהימים שספק אם הושמעו אי־פעם באוזני שר בט"פ: המחאה הזו לא דומה לכלום, אמרו לו. לא ראינו דבר כזה אף פעם. יש כאן זעם בעוצמות בלתי נתפסות.
מהעבר השני הבחין ארדן במדד הסבלנות הציבורית לחסימות הכבישים הולך וקורס. עשרות אלפי הנהגים החלו לאבד את זה, ובצדק. תמונות המכוניות המותקפות, הניידות השרופות, החתנים והכלות התקועים בפקקים, הכל עלה לרשת תוך שניות ופומפם בערוצי הטלוויזיה ללא הרף. ארדן ידע שיחטוף בימים הבאים אש תופת מכל מי שמכיר מישהו שבן דודו היה תקוע שעתיים בפקק בלילה. אבל לא הייתה לו ברירה. הוא ידע שעדיפה כותרת "אנרכיה" צהובה ומדממת ביומון נפוץ על ועדת חקירה ממלכתית. המשטרה עזרה לו להפוך באותו הלילה למבוגר האחראי.
2. יצאנו בזול: ההתפרצות של יום שלישי בלילה הייתה משהו שלא נראה במקומותינו בעידן הנוכחי. כל הניסיונות של המשטרה ליצור הידברות עם המפגינים, נכשלו. לא הייתה הנהגה, לא הייתה יד מכוונת, לא היה ארגון, לא היה כלום. הקצינים הבכירים וגם השר שמעליהם יצרו קשר עם ראשי קהילות, ראשי עמותות וארגונים של יוצאי אתיופיה, מובילי דעת קהל אתיופים, אבל אפס, כלום, נאדה. אף אחד לא רצה להתערב. חלק זעמו בעצמם, חלק חששו מהזעם. לא היה עם מי לדבר. בבת אחת, ללא כל תכנון מוקדם, על פי תיאום אד־הוק ברשתות החברתיות, קמו תושבי השכונות האתיופיות ב־15 ערים בארץ, יצאו מבתיהם והלכו לצומת המרכזי הקרוב ביותר כדי להתפוצץ. בדיעבד, טוב שאף אחד לא ניסה לבלום אותם בדרך לשם. זה היה נגמר כמו מהומות אוקטובר 2000, במקרה הטוב. 
המפתח פשוט: כדי לפנות הפגנה אלימה ללא נפגעים, נדרשים ארבעה שוטרים על כל מפגין. מספרים כאלה לא היו שם, בליל שלישי. האלטרנטיבה: הפעלת כוח. סוסים, אלות וכו'. קחו את המחזות מפינוי עמונה, תכפילו פי 15, בעשרות זירות ברחבי הארץ במקביל, ותקבלו את תמונת המציאות בשטח. בדיעבד, מודה היום השר לביטחון הפנים שההמלצה המקצועית של קציני המשטרה הייתה נכונה. היא מנעה מפצע מוגלתי שיש לרפא, להפוך למחלה ממארת. היא תאפשר לנו לחבוש את האיבר הפגוע במקום לכרות אותו. במציאות, המשטרה לא איבדה שליטה על האירועים. להפך: היא הפגינה שליטה. עצמית. כשיש לך כוח, לא חוכמה להפעיל אותו. החוכמה היא להפעיל אותו כשצריך. כבוד זול מחיי אדם. כשאתה ניצב מול אלפי צעירים, בני עמך ואזרחי מדינתך, שנמצאים בסערת רגשות עצומה, אתה צריך לבחור את האלטרנטיבה הפחות גרועה. זה מה שבחרו במשטרת ישראל ביום שלישי בערב.
זה לא מפחית מהאחריות של המשטרה להריגת סלומון טקה, לשיטור־יתר מול האתיופים או לאלף ואחד מחדלונים קטנים, יומיומיים, שהופכים את חייו של הישראלי־אתיופי הצעיר (או המבוגר) בארץ הקודש לסיוט מתמשך. העסק הזה מטופל, כאמור. ועדת אמי פלמור עשתה עבודה טובה. המסקנות מיושמות לאט. בשנה האחרונה יש ירידה של 21% בפתיחת תיקים לבני נוער אתיופים. הירידה צריכה להיות תלולה יותר. פרויקט מצלמות הגוף על השוטרים בא לעולם כדי למזער ולהמעיט את המקרים שבהם ייעצרו צעירים ללא סיבה. 

נרות לזכרו של סלומון טקה. צילום: תומר נויברג, פלאש 90
הכותרת על 11 אתיופים שנורו בידי משטרת ישראל במהלך השנים היא שקר בוטה. היו שני אירועי ירי כאלה בניינטיז (שניהם אצל נתניהו: 96' ו־97'), ושניים השנה. אחד מהם היה יהודה ביאדגה, תיק שנחקר במח"ש ונקבע כי השוטר היורה היה בסכנת חיים ברורה ומיידית (ביאדגה היה חמוש בסכין), השני סלומון טקה. במקרה הנוכחי, מוקדם להסיק מסקנות. ברור שמהירות שליפת האקדח בשטח בנוי בתוך ישראל מול בני נוער הייתה מוגזמת מאוד במקרה הזה, ובכלל. קצין המשטרה לא היה בקסבה של שכם, אפילו לא בקטטה בין משפחות פשע. מצד שני, כמעט ברור שהוא לא כיוון לגוף אלא לרצפה ושהיו איתו ילדיו, ביניהם גם תינוק בן שנתיים, מה שאולי הפך אותו להיסטרי. כך או אחרת, את החקירה צריך למצות, את היורה צריך להעניש במלוא חומרת הדין. ואת בני העדה האתיופים צריך לקבל, סוף־סוף, בחברה הישראלית.
3. תחתית האינטלקט: לבנימין נתניהו לקח זמן להגיב על האירועים הקשים. אם זה היה ציוץ מזדמן של שמאלן, או פרסום על "הגברת", הוא היה מהיר יותר. אבל גם הוא יודע, בתוכו, את האמת. מי שמכיל ומבליג מול ארגון טרור שיורה רקטות על אזרחיו על בסיס יומי, יכול להבליג מול זעם מוצדק של אזרחיו המושפלים והמנודים. לא הייתה כאן "פגיעה בריבונות". הייתה כאן ריבונות חכמה. לא, אין באמת חשש שעכשיו כל זב ומצורע יתחיל לחסום כבישים בין 2 ל־4. 
משטרת ישראל לא ידועה בסובלנותה או ברכרוכיותה מול הפגנות. היא תדע להכיל את ההכלה של שלישי בלילה.מה שמדאיג יותר הוא המהירות שבה נפוצו תיאוריות הקונספירציה שהיו, פעם, נחלתם של החסידים השוטים וההזויים ביותר בפמליה המלכותית. למרבה הפלצות, נושא הלפיד היה הפעם אחד בשם ניר ברקת. ראש עיריית ירושלים לשעבר. איש רציונלי עם קבלות. אדם נאור, מיליארדר הייטק, מישהו שעשה משהו וחשבנו פעם שהוא עוד יכול להפוך לתקווה הלבנה הגדולה של הליכוד. אז מתברר שתורו של ברקת ללקות בחולשת דעת ורפיון מוח הגיע מהר מהצפוי. 
"לצערי, שמעתי שהקרן החדשה שפכה את המשאבים שלה כדי ללבות את האש", בישר המאור הגדול לאומה. ממי שמעת, הוא נשאל, וענה: "מחברים אתיופים".
כן, זוהי רמתם של נבחרי העם. אגב, לא צריך "חברים אתיופים". מיקי גיצין, מנכ"ל הקרן החדשה, סיפר בכוחות עצמו כי אחת העמותות שמקבלת תמיכה (גם) מהקרן החדשה הצטרפה למחאה. חבל שכל העמותות במדינה לא הצטרפו למחאה. זה היה משכנע את האתיופים שהם לא לבד. שאנחנו שם, איתם. זה היה מדלל את האלימות ומשפיע על אופי המחאה. הקרן החדשה פעילה מאוד בפריפריה, בשכונות, בקרב אתיופים, מיעוטים, ערבים ישראלים. בין מטרותיה - צמצום פערים, הרגעת מתחים, העצמת חלשים. טבעי שתצטרף או תנסה לתרום למחאה כזו. להפוך אותם למי שמתדלקים את האלימות זה טירוף במקרה הטוב, רפיון מוחי במקרה הפחות טוב, או היסמרטטות בפני המלוכה במקרה המדאיג באמת. לא ייאמן שזה קרה גם לניר ברקת.
למרבה הגיחוך, תוך שניות התברר שברקת עצמו היה מעורבב עם הקרן החדשה במיזמי פיתוח בעבר הלא רחוק. את האמת הוא יודע. כפי שיודעים אותה רבים אחרים במפלגתו. זה לא מפריע לו, וגם להם, לחפור את האינטלקט של עצמם בכל פעם לנומך חדש. אפשר בכלל להעלות על הדעת שהזעם שאותו ראינו ביום שלישי בלילה תוזמר ואורגן על ידי מישהו חיצוני? האם הקרן החדשה הציעה לצעירים האתיופים תעריף שבת מוגדל עבור כל ניידת שרופה? האם האתיופים, שמצביעים בהמוניהם בעיקר ליכוד ומפלגות ימין, אכן גויסו בחשאי ל"דיפ סטייט" שחותר תחת אושיות החלום הציוני? האם לניר ברקת אין מספיק שכל כדי להבין שהוא מגחיך את עצמו לדעת? האם הוא לא יודע שמתישהו, יום בהיר אחד, תפקע בועת הטרלול המרחפת מעליו ומעל חבריו והם ייאלצו להביט בפרצופיהם במראה בעין בלתי מזוינת?
4 משנת אקוניס: למזלו, תמיד יהיה לו אופיר אקוניס כדי להעמיד הכל בפרופורציות הנכונות. אקוניס ייצג השבוע את עצמו בבג"ץ (המדינה הודיעה שעמדתו אינה ניתנת להגנה) בעתירתה של המדענית חוקרת המוח פרופ' יעל אמיתי בעניין הזניח ההוא של הקרן גרמניה־ישראל. בפתח דבריו הודה שוב אקוניס לשופטים המכובדים שאפשרו לו להציג את עמדתו, כאשר "הדיפ סטייט", לדבריו, "נוקט עמדה יותר קיצונית אפילו משל העותרת נגדי".
על משנתו זו של "שר המדע והחלל" צריך להתעכב רגע. את הכינוי "דיפ סטייט" הוא הצמיד לפרקליטות המדינה. האיש מכהן בממשלה שהפרקליטות הזו מייצגת ומשרתת. הוא מרשה לעצמו להדביק למוסד הממלכתי הזה את הכינוי המחתרתי/דמוני שהפך שם קוד ל"מזימה להדחת ראש ממשלה מכהן" בהיכל בית המשפט העליון. נכון, הוא כבר מזמן לא סמירטט את עצמו בפני בלפור, אבל העובדה שהאירוע הזה עובר בשקט מוחלט היא לא פחות ממדהימה.
את אקוניס הכרתי בניינטיז, כשהיה שולייתו של שי בזק, דוברו של ראש הממשלה הצעיר נתניהו. חסיד מושבע של מנחם בגין היה אז אקוניס. מעניין מה בגין האב, או הבן, היו אומרים לו היום. הנה מה שמספרת פרופ' אניטה שפירא בביוגרפיה שכתבה על מייסד המדינה, דוד בן־גוריון: "באוגוסט 1948 פנה לבן־גוריון שמואל סמבורסקי, פרופסור לפיסיקה ומדעי הטבע באוניברסיטה העברית, בבקשה לחדש את קיומה של מועצה מדעית שהקימו הבריטים בסוף תקופת המנדט. בן־גוריון מיהר להיענות בחיוב. הוא דאג להקצות את הכספים הדרושים לפעילות המדעית, 100 אלף ל"י, שהיו אז שני אחוזים וחצי מתקציב המדינה... פגישתו עם סמבורסקי מאירה עוד היבט באישיותו: סמבורסקי היה בעבר חבר 'ברית שלום' ובוויכוח בין חברי האגודה לבן־גוריון ב־1929 אף הציע להגביל את העלייה לתקרה של 400 אלף. כאשר הביא לבן־גוריון את תוכנית הוועדה המדעית, שאל אותו ראש הממשלה אם ברצונו לנהל אותה. סמבורסקי ענה שאכן היה רוצה, אך הוא מניח שהקשר שלו ל'ברית שלום' יפריע. על כך השיב בן־גוריון שאין קשר בין מדע להשקפה פוליטית, ומינה אותו למנהל הוועדה המדעית".
ברית שלום היה ארגון יהודי שדגל בהקמת מדינה דו־לאומית, מדינת כל אזרחיה, ליהודים וערבים בארץ ישראל. במושגים של היום, חבורה של בוגדים סמולנים, מרעילי בארות. אבל לבן־גוריון הייתה מטרה פשוטה: להקים כאן מדינה, צבא ומדע. הוא לא ערבב בין דעות פוליטיות לטובת העם והמדינה. אין לי אלא להביע צער ולהתנצל בפני משפחות בן־גוריון, בגין ואפילו סמבורסקי על שהעזתי לערבב את שמם עם שמו של אופיר אקוניס. זה לא יקרה שוב.
5. תוכנית עבודה: "אני אשגע אתכם", אומר עמיר פרץ, "אני בהתקף אנרגיה, גנבתי את כל האורניום המועשר מאיראן, ואני לא מתכונן לעצור". נדמה לי שפרץ עוד ממעיט מהסיפור האמיתי. האיש הזה, בן 67, גיל היציאה לגמלאות, נראה כמי שבלע את כל הסטרואידים שמצא בבית המרקחת. סביבו קורסים הנהגים, הדוברים, היועצים והאסטרטגים כבמגדל קלפים. הם מתחלפים במשמרות, והוא ממשיך הלאה. אחרי ששרד סרטן, אחרי שנבחר והודח וחזר ונמרח ופרש והוספד והושפל ובכלל, עמיר פרץ הוא איש השעה. 
היבחרותו בעבודה מסמנת דבר אחד ברור: המפלגה הזו חפצת חיים, עדיין. היא לא בנויה להימורים נוספים, אחרי סאגת אבי גבאי. אם יש מישהו שיכול להרים אותה מהקרשים, זה עמיר פרץ. אם הוא הרים את עצמו מהקרשים אחרי מלחמת לבנון השנייה, עוד בטרם נודע שתוצאותיה יהיו המרשימות במלחמות ישראל ועוד בטרם קיבל את הקרדיט המוצדק על "כיפת ברזל", הוא מסוגל להרים כל דבר.
לפני כחודש וחצי ישב פרץ עם בני גנץ. "לרוע מזלך, אבי גבאי נבחר להוביל את העבודה", אמר לו. גנץ לא הבין. למה לרוע מזלי? שאל, דווקא היה לנו קל לקחת מהעבודה את המנדטים בהנהגתו. "אתה צודק", ענה פרץ, "אם אני הייתי שם, הייתי עושה לכם חיים קשים, הייתי נלחם, לא היית גומר עם 35 מנדטים, היית גומר עם 30, אבל אני הייתי מביא 4־5 מנדטים מהימין ואתה היית ראש הממשלה". זה המוטו של פרץ גם היום. ההיסטוריה מעידה לטובתו.
ב־2006 הוא הצליח לחדור למעוזי הליכוד בפריפריה ולהחליף את הגנטיקה של מפלגת העבודה. השמאלנים האשכנזים התל אביבים ברחו ל"קדימה", אבל פרץ הביא במקומם דם חדש וגמר עם תוצאה שנראית היום כמו חלום רטוב: 19 מנדטים.
הפגישות של פרץ עם אהוד ברק, שתיים במספר, מסקרנות עוד יותר. יותר מעשר שנים הם לא החליפו מילה. מאז שברק ערף אותו באכזריות אופיינית ב־2007. "החלטתי שמשקעים אישיים זה לא תוכנית עבודה. החלטתי פשוט להתגבר על זה. טובת המדינה חשובה יותר", הוא אומר. במפגשים הזמין פרץ את ברק להצטרף לעבודה ולהתמודד בפריימריז. "אם אתה בא ומצטרף ונותן כתף בשיקום המפלגה, כל השאלות הפרסונליות נגמרו מבחינתי. אין לי בעיה לדון איתך גם באפשרות שתהיה מספר אחת, אבל בתנאי שאתה מצטרף". 
מרגע שברק הקים לעצמו מפלגה, הכל השתנה. "עכשיו אנחנו בדיון בין שתי מפלגות", אומר פרץ, "לי יש אחריות למפלגת העבודה. שלא יהיו אי־הבנות. אם הוא היה בא, תפדל, הכל היה פתוח. מרגע שהחליט לבנות לעצמו בית משלו, אנחנו קודם נשקם את הבית שלנו. שיהיה ברור, הרבה יותר קשה לשקם בית הרוס מלבנות בית חדש".

פרץ וברק ב-2008. צילום ארכיון: רוני שוצר, פלאש 90

 
ביום הפריימריז יצאה אחת המאושפזות מבית החולים סורוקה בשעת ערב מאוחרת, לבושה בכתונת בית החולים, וניסתה לשכנע נהג מונית שיסיע אותה למכללת אתגר, להצביע לעמיר פרץ. הנהג סירב. זה היה ליל מהומות האתיופים והעיר הייתה סתומה. המאושפזת שלפה שטר של 200 שקל. הנהג נעתר. היא נסעה, הצביעה, הצטלמה וחייכה באושר. מדובר במשפחה ליכודניקית (עם קרבה רחוקה למשפחת מירי רגב), שערקה ב־2006 והצביעה עבור העבודה בראשות פרץ. אחר כך חזרה לליכוד. עכשיו, באו שוב אחרי פרץ. 
"זה הדלק שלי", הוא אומר, "אני מסתובב בארץ, מסתכל לאנשים בעיניים. העיניים כבויות. כשראיתי את האישה הזו התרגשתי כמעט עד דמעות. אני השליח שלה. אני לא יכול לישון בשקט עד שלא אצליח בשליחות שלי. יש בי אנרגיה אינסופית. אני אסחף את כולם עם האנרגיה הזאת".
הוא מסתער על המערכת הפוליטית משל היה נתניהו במפעל סיגרים קובניים. "אני אפגש עם גנץ ועם אורלי לוי ועם ציפי לבני ועם ברק והרב מלכיאור וניצן הורוביץ ואיימן עודה ואחמד טיבי ויאיר לפיד ועם כל מי שצריך". 
אורלי לוי־אבקסיס מדברת איתך? שאלתי אותו, והוא אמר שכן. "כל הזמן. יש בינינו קשר אדיר. גם עם אבא שלה הייתי מחובר. אני אוהב את המשפחה הזו". 
הוא יבדוק עכשיו אם השלם (חיבור של כל סיעות המרכז־שמאל, מכחול לבן עד מרצ) גדול או קטן מסך חלקיו. הוא יסתער על הקול הערבי, הדרוזי, הפריפריאלי, הליכודניקי. הוא ידליק את המדינה עם האנרגיה והנחישות האינסופית שלו. הוא אופטימי.
יש לו תוכנית סדורה. "תוכנית 15 המנדטים". הוא מוכן לדבר על הכל, עם כולם. המטרה אחת: להביא קולות רבים ככל האפשר מהימין. הוא משוכנע שזה אפשרי. הוא יחזיר 4 מנדטים אבודים מכחול לבן. את השאר ישאיר שם. הוא יביא מנדט ורבע מהערבים ועוד שלושת רבעי מנדט מהדרוזים. הוא יודע שהערבים והדרוזים מאמינים לו. הוא אומר שהוא הדמות הציונית המקובלת ביותר במגזר. הוא יבטיח להם לבנות גשר. לא גשר של ניצול אלקטורלי. גשר של בית אמיתי. 
הוא יאתר את 250 אלף מצביעי אורלי לוי־אבקסיס ומשה כחלון ויביא 100 אלף מתוכם לעבודה. הוא מקווה להביא גם את לוי־אבקסיס עצמה. הוא עמוס תוכניות כרימון רסס ונראה כמו דג שנשפך בחזרה לים אחרי שנות נדודים רבות במדבר. הוא בשורה טובה למפלגת העבודה, ונדמה לי שבשורה לא רעה לגוש המרכז־שמאל.
אחרי כל זה, אסור לשכוח: בינתיים, הכל תוכניות. הכל כתוב על הקרח. פרץ ייאבק בשבועות הקרובים כנגד כל הסיכויים וינסה לטפל על מדרון חלקלק מאי פעם. הסיכויים שייכשל טובים מהסיכוי שיצליח.
6. האדם והרובוט: היחסים שלו עם אהוד ברק שווים הרחבה: ב־2007 חזר ברק להתמודד בפריימריז של העבודה. פרץ היה היו"ר המוכה של המפלגה ושר הביטחון. גבר מת מהלך. הוא סיים במקום השלישי בסיבוב הראשון ונפלט. בסיבוב השני, 12 ביוני 2007, גבר ברק על עמי איילון והפך ליו"ר העבודה. הוא לא היה חבר כנסת. אדם רגיל היה קובע פגישה ליום ראשון עם היו"ר המודח, פרץ, ומסכם על תאריך חילופי גברי במשרד הביטחון.
ברק אינו אדם רגיל, ופרץ למד את זה על בשרו. יומיים אחרי ניצחונו, ביום שישי, שיגר ברק פקס לבית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. ברק ידע, ממקורותיו, שבכל יום שישי יושבים ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ עם כל בכירי מערכת הביטחון, במעון הממלכתי בירושלים, ומתכננים את השמדת הכור הגרעיני הסורי בדיר א־זור תחת מעטה של חשאיות. הוא כיוון את הפקס שלו לבטן הרגישה הזו. בעוד אולמרט ופרץ יושבים מוקפים בגנרלים על תמונות הלוויין והשרטוטים נשמעה דפיקה על הדלת. בפתח עמד אב מעון ראש הממשלה עם פקס בידו. דחוף מאוד, הוא אמר. 
בפקס מבשר ברק לראש הממשלה אהוד אולמרט שמפלגת העבודה בחרה יו"ר חדש ודורש לקיים את חילופי הגברי במשרד הביטחון מיד. פרץ החוויר. ביום ראשון הוא היה אמור לטוס לסלון האווירי בפריז. הוא קיווה שברק ייתן לו שבוע של חסד להיפרד מהמשרד ומהתעשיות הצבאיות (שפרץ היה זה שהתיר להן לפתח את "כיפת ברזל"). הוא כנראה לא הכיר את ברק. לא רק שפרץ לא טס לסלון האווירי, מנכ"ל המשרד פנחס בוכריס נאלץ לנטוש את הסלון באמצע ולשוב בבהילות. ברק ידע שמתבשלת תקיפה של הכור הסורי ולא הסכים לדחות בדקה אחת את כניסתו למשרד הביטחון. הוא העביר את פרץ מסע השפלות ציבורי, הלוך וחזור, והשליך אותו אל מחוץ למשרד הביטחון. לא סתם הם לא דיברו יותר מעשור.
ברק הוא ההפך המוחלט של פרץ. אין על המפה הפוליטית שלנו אנושי מעמיר. הוא לוקה לפעמים בעסקנות יתר, אבל פרץ הוא איש של אנשים, צנוע, חרוץ, שלא שכח אף פעם מאיפה בא ולאן הוא הולך. ברק, לעומתו, הוא רובוט רצחני, אכזר, סכינאי חסר עכבות. זה מה שהפך אותו למי שהוא. זה רע, אבל גם טוב. הוא התחנך בסיירת מטכ"ל, יחידה המתמחה בלוחמה זעירה, חשאית וקטלנית. זה מה שגורם ללא מעט אנשים להאמין שברק הוא היחיד שמפחיד את נתניהו. לו רק אפשר היה למזג אותו עם עמיר פרץ וליצור מודל משולב, השמיים היו הגבול. אבל אי אפשר. שני אלה יצטרכו להסתדר עכשיו ביניהם. ההימור שלי: בסוף יתאחדו. אני לא בטוח שברק יעמוד בראש האיחוד הזה.
7. הבא בתור: כמעט שבועיים חלפו מאז התפטרותו הנזעמת של איוב קרא מתפקיד שר התקשורת, ואנחנו עדיין בחיים. מסתמן סיכוי שהמדינה תשרוד גם את זה. השאלה המסקרנת היא מדוע התפטר קרא? הממשלה הנוכחית אמורה לכהן עד חודש נובמבר. ציפו לו עדיין חמישה חודשים של שיכרון חושים כשר בממשלה בשכר מלא, עם לשכה ונהג ורכב שרד ומזכירות ועוזרים וכבוד. הרבה כבוד, כמו שהוא אוהב. אז למה להחיש את הקץ?
האמת פשוטה יותר: קרא התפטר כי העריך שאם לא יעשה כן, יפוטר. הדבר האחרון שאיחל לעצמו היה השפלת הפיטורים. החשיפה שלפיה עבר אודישן לקראת הצטרפות ל"הישרדות VIP" האיצה את התהליך. הוא ידע שנמחק בבלפור בעקבות התנהלות מקצועית שלא תאמה את הציפיות ממנו. הוא לא ממש יודע איך נקלע להתנהלות הזו. הוא לא באמת מסוגל לשחזר איך הניח לאיחוד רשת וערוץ 10 לקרות ומדוע הודחה יוליה שמאלוב ברקוביץ'. הוא הפך, כמעט בן לילה, ממלחך פנכה בכיר לפרסונה נון־גראטה. כך חולפת לחיכת עולם. 
יורשו הוא דוד (דודי) אמסלם. מי שלא מונה הוא דוד ביטן, תאומו לצמד הדודאים שהפיל את חיתתו על העולם הפוליטי והתקשורתי בקדנציה הקודמת. ביטן ניסה השבוע, בפורום שבו ישבו כמה מבכירי הליכוד, להסביר מדוע לא מונה: "ביבי אמר לי שאני הבא בתור", טען. הנוכחים געו בצחוק. חלק מהם כבר היו "הבאים בתור". אחד מהם אפילו סיפר ופירט את כל הפעמים שבהן היה "הבא בתור" אצל נתניהו. לפעמים התור מתארך, לפעמים הוא מתפצל ומתברר לך, באיחור, שאתה לא הבא בתור לקידום, אלא להדחה.