פיצוץ ידוע מראש: פנינה תמנו-שטה יצאה בזמן מהאולפן של אופירה וברקו

אחד התכסיסים הידועים ליצירת רייטניג בתוכניות אירוח, נגרמים כשהראיון מסתיים בפיצוץ, בתביעות דיבה, בכותרות במדורים או בנטישת המרואיין את האולפן.

אלא שהטריק הנודע הזה בתוכניתם של אסייג וברקוביץ' כבר מזמן אבד עליו הכלח, כי השניים הופכים את האולפן שלהם מדי שבוע לכיתת יורים של מרואיינים נאיביים שממשיכים ליפול כל פעם מחדש במלכודת הדבש.

הוא התעקש לשאול אותה שוב ושוב, עד שעורר את חמתה של חברת הכנסת הנכבדה, שידיה היו כבולות כמי שהגיעה לייצג את העדה, שניתקה עצמה מהמיקרופון ויצאה מהאולפן בחמת זעם, לא לפני שהספיקה לגרום לכולם להרגיש שהם גזענים בני גזענים. השאלה של ברקוביץ' נשארה יתומה ללא מענה.

בהתחלה לגמרי צידדתי בברקוביץ' שבלי כל המניירות של פוליטיקלי קורקט, ובצורה הכי ישירה, אולי אפילו בוטה מדי, הוא הראה למרואיינת מהיכן משתין הדג ודחק אותה לפינה עם שאלה הכי מתבקשת. הרי כולנו הזדעזענו מהאלימות של המפגינים שעברה את כל הגבולות האדומים. לרגע קצר אחד, הפך ברקוביץ' בעיניי לגיבור האמיתי של הסצנה הזאת.

אולם, מהר מאוד התעשתתי ושאלתי את עצמי האם לא ראוי ונכון יותר, לנסות ולהבין מה הסיבה האמיתית לכל האלימות המתפרצת הזאת. הרי כשילדינו מגיבים בבית בהיסטריה, בכי וצעקות, אנחנו לא שופטים אותם מיד לשלילה, אלא עוצרים לרגע ושואלים את עצמנו אולי קרה משהו בבית הספר שגרם להתנהגות הקיצונית הזאת, ומנסים לרדת לשורש הבעיה.

אז אמנם השאלה של ברקוביץ' נשארה תלויה באוויר ללא מענה, אך הפעם נוספה שאלה אחרת. מה הייתה הגברת תמנו שטה אומרת אילו לא הייתה עוזבת את הראיון בטריקת דלת.

בגדול ניתן לנחש שהיא הייתה אומרת שהיא נגד אלימות מכול סוג שהוא, אבל צריך גם להבין את כאב העדה שחווה גזענות ואפליה כל השנים, לפחות כך הם מרגישים בתחושה הסובייקטיבית שלהם.

אני חייבת להודות שדי מאסתי מלשמוע את המילה גזענות וגזענים. הזילות הבלתי נסבלת שבה שולפים את הקלף העדתי בכל הזדמנות, לא רק שהיא לא מוצדקת לעתים, אלא היא רק מגבירה את העוינות והקיטוב.

כמו אותו פצע שכמעט נסגר, ואז מחטטים בו שוב ושוב עד שהוא נפתח ונהיה מוגלתי ומזוהם. זה הגיע למצב שאנשים מפחדים להביע דעה או להעביר ביקורת לגיטימית על אחרים, שמא יוחשדו מיד בגזענות.

פנים רבות לה לגזענות. יש גזענות נגד מזרחים, נגד עולים חדשים, נגד הלהט"בים, החרדים, השמנים (שמנופוביה), יו ניים איט. אנחנו כל הזמן צריכים להרגיש אשמים ולהכות על חטא על הגזענות שפשטה בנו, למרות שלא זכור לי מתי אני או הסביבה הקרובה לי, שפטנו אנשים על פי מוצאם, צבע עורם, דתם או משקלם.

אף על פי כן, כשמדובר בעדה האתיופית, כנראה שהגזענות עדיין קיימת ובועטת. רינה מצליח במוצ"ש, ראיינה נציגים של העדה כשאחד מהם סיפר שהוא מחזיק באופן קבוע בתיקו את הקבלה של מחשב הנייד שהוא קנה, כדי שהשוטרים שעוצרים אותו מדי פעם לבדיקת חפציו (מה שהם לא עושים לאזרחים אחרים, לטענתו) לא יאשימו אותו בגניבה.

רופאה מיילדת אתיופית סיפרה שאישה שהגיעה לבית החולים עם בתה, צעקה: "אני לא מוכנה שהשחורה הזאת תיגע בבת שלי". ועוד סיפורים כאלה ואחרים שקשה להישאר אליהם אדישים, כשהטענה העיקרית מופנית אל השוטרים שמתנהגים כלפי האתיופים ביתר חומרה וחשדנות, שלא כמו כלפי שאר האוכלוסיה, וכך יוצרים משבר אמון קשה והרגשת קיפוח, ומכאן עד להתפרצות אלימה ופריקת כל עול, הדרך קצרה.

אני לא מצדיקה לשנייה אחת את ההפגנות האלימות. הרי לא יעלה על הדעת שאותו שוטר שירה בבחור הצעיר, עשה זאת מטעמים גזעניים. הוא לא קם בוקר בהיר אחד והחליט שהיום בא לו להרוג מישהו מהעדה האתיופית, כי זה מה שיעשה לו את היום. זה לא סרט פעולה הוליוודי על השוטר הרע. השוטר שלנו כנראה נקלע לאיזושהי מצוקה והגיב בצורה לא שקולה.

אממה? הרג הבחור הצעיר שימש טריגר להתפרצות רגשות הזעם שהעדה החזיקה בבטן במשך תקופה ארוכה. לכן נדרש בדק בית רציני על מנת לבנות את האמון מחדש, ועל מנת שמראות כאלה כפי שראינו בשבוע האחרון, לא יישנו.