ראיתי השבוע כותרת האומרת כי גורמי ביטחון בכירים קובעים כי חמאס “מורתע” ולכן חותר להסדרה. ושמחתי, יחד עם אותם בכירים עלומי שם, שהמכס על מילים בוטל מזמן. אחרת היה צריך לגבות מהמומחים הביטחוניים הללו קנס נכבד.
חמאס אינו משגר בימים האחרונים בלוני נפץ ותבערה רבים כי הוא קיבל מה שרצה, ורק אחרי שיעברו עוד ימים אחדים, או שבועות אחדים, הם יציבו דרישות חדשות, וכדי להסביר ליהודים שכדאי מאוד למלא אחר דרישותיהם - יציתו עוד כמה שריפות בדרום. ואם לא נמהר להבין - ידגישו את דבריהם בכמה רקטות. אם יש מישהו מורתע בדרום הארץ - זו ישראל.
אבל אלו אמיתות שחוקות. מוכרות לעייפה. בייחוד עייפותם של תושבי הדרום. ראוי לומר כמה דברים על עצם המושג הזה, הרתעה, כפי שהוא נתפס בעינינו. כשאנו אומרים “הרתעה” אנו מתכוונים בדרך כלל לחשש מתוצאות של מעשה או מחדל מסוים, ושקלול התוצאות האפשריות הללו כשבאים להחליט על פעולה, או הימנעות ממנה. אנו יכולים לנסות להרתיע את אויבינו רק בהנחה - בלתי מוצדקת בעליל - שההיגיון שלהם תמיד זהה לשלנו. אם כל מי שעוקף על פס לבן היה נלקח מיד למעצר ארוך, לאחר שמכוניתו הוחרמה לצמיתות והוא עצמו נשלח אחר כך לעשר שנות מאסר, יש להניח כי רוב האנשים היו נמנעים מעקיפה כזאת.
רוב האנשים, לא כולם. כי יש פורעי חוק מועדים, מהמרים בחיי אדם, פסיכופתים או עבריינים סדרתיים - שגם ענישה דרקונית אינה מרתיעה אותם. בין אם הם מבטיחים לעצמם שלא ייתפסו, ובין אם הריגוש שהם מפיקים מהפרת החוק חזק מהפחד - כאלו יעקפו על פס הפרדה לבן. ויש גם רוצחים ואנסים שהעונש הכבד אינו מרתיע אותם. ההיגיון שלהם פועל אחרת מההיגיון של אדם “נורמטיבי”. ממש כמו שעונש מוות לא ירתיע מחבל מתאבד, אבל גירוש משפחתו - אולי כן.
הערבים היו צריכים להיות במצב של הרתעה משתקת לאחר מלחמת ששת הימים, התבוסה הכבדה ביותר שספגו בתולדותיהם. ובכל זאת פתחו במלחמת ההתשה כבר שבועות אחדים אחריה. למה? כי ההיגיון שלהם פעל אחרת מזה שלנו. הצורך לרפא את הכבוד השבור, “להחזיר בכוח מה שנלקח בכוח” - היה חזק מהפחד. הרתעה היא מושג חמקמק.
אבל לא רק בקרב רוצחים סדרתיים או אויב ערבי שהמניע הדתי או הלאומני חזק אצלו משיקולי הישרדות אישית או משטרית. הרתעה פועלת בדרכים מוזרות, בלתי צפויות, גם אצל מטפלות בפעוטונים.
המשפחות שהפגינו השבוע בתל אביב אחרי שהתפרסמה פרשת הגננת המתעללת, דרשו שהממשלה תתעורר סוף־סוף ותסדיר את הפיקוח על החינוך בגיל הרך. חוק הפיקוח שאושר באוקטובר שעבר קובע כללים לרישוי ופיקוח, אך ההורים הזועמים דורשים גם כי החוק יחייב התקנת מצלמות מעקב, ולא רק יאפשר זאת. הדרישה מתבססת על הנחה הגיונית שאם מטפלת תדע שכל תנועה שלה מתועדת, היא תימנע מפגיעה בילדים. בגן של כרמל מעודה היו מצלמות שהיא התקינה בעצמה. השכל הישר הפשוט מחייב שמצלמות כאלו היו אמורות להרתיע אותה מפני כל אלימות. הן לא עמדו בציפיות הללו.
כלומר, הרתעה פועלת רק במקרים שההיגיון זהה משני צדי הכוונת (או העדשה), כשהדחף להפרת חוק או אלימות, או התשוקה לשפוך דם, אינם חזקים יותר מהפחד מהעונש, או במקרה שהטמטום אינו מרכיב התנהגותי שולט.
אז מה עושים? את עזה צריך להפציץ, כי מה שלא הולך איתם בכוח - ילך ביותר כוח. את העוקפים על פס לבן צריך לשלוח לשנים ארוכות לכלא. כי גם אם אינם מורתעים - כשהם בכלא חיינו בטוחים יותר. רוצחים סדרתיים, כמו גם פדופילים ואנסים סדרתיים, אסור לשחרר לעולם, גם לא לחופשות קצרות, כי אין תקנה לפסיכופתים. ופרט להסדרה, רישוי ומבחני סף לתפקידי מטפלות וגננות הכוללים מבחני אישיות בסיסיים - צריך להמשיך להתקין מצלמות מעקב בגני הילדים, אבל לזכור כי עצם קיומן אינו מבטיח דבר. רק אם בסופו של כל יום יגיע הורה תורן לגן כדי לקחת את כרטיסי הזיכרון של המצלמות, ויצפה בהן - יש סיכוי שמקרי ההתעללות יפחתו. גם אם לא ייעלמו לגמרי.