מחאת יוצאי אתיופיה, מעריך מומחנו לענייני טבע, צבע וצביעות, היא מרי אזרחי והתקוממות נגד עוולות המשטר ואדישותו וזעקה נגד התעלמותו ממצוקות לאומיות (כמו במחאת ההורים בדרישה לפיקוח על גנים לפעוטות), ו/או מגמתו להגביר שיסוי ופירוד בין חלקי האומה. כך משתריינים הגזענות, הפחד מהזר והשונה - בצבע, במנהגים, בשפה, באמונה - ומתעצמת העליונות המקננת בחלק מאיתנו כלפי המיעוטים שבנו.

האזעקה הנוכחית מחייבת תיקון גדול מהממשלה, מהמחוקקים בכנסת, מהשופטים, המשטרה והצבא. חלק גדול מהתיקונים צריכים לחול גם על אזרחים ממיעוטים מקופחים אחרים, כדי לשלבם בהוויית המדינה, בהשתייכות אליה ובמחויבות לה. אך היום, ההתלקחות החברתית המיידית והמסוכנת היא בדור השני והשלישי ליוצאי אתיופיה, שהעברית שלהם טובה כשלנו, שמייחלים לראות בארץ זו בית ובכולנו עם ומשפחה - ולתרום לכך בעבודה, בשירות הציבורי והצבאי.

תקוותם נחסמת בתחושת הדחייה, ההתנשאות, הזלזול והזרות שאנו, כבודדים וכחברה, משדרים להם בחזרה. הסיבות לכך הן בדעות ובאמונות נחותות, בתחושת עליונות של אלה שבעצמם סבלו מאפליה, במוסדות הדת המתנשאים - שנטלו אפוטרופסות על רבים מהם ודאגו להשאירם נמוך - בממסד הביורוקרטי המנוכר ובמשטרה החשדנית והלא פעם אלימה. ויש מה לעשות: להחליט מיד בנושא בממשלה - ולבצע. אם הממשלה תמשיך להתעלם מאחורי עוד ועדת חקירה, מוטב שחברי כנסת אכפתיים יזיזו את התחת ויגישו הצעות חקיקה דחופות ו/או יפנו לבג"ץ, וראוי שהתקשורת והרשתות יתמכו בכך. הכל נועד לפוגג את תחושות העלבון, האפליה, הדחיה והייאוש מאחינו השחורים, יפי המראה וטהורי הכוונות. 


מחאת יוצאי אתיופיה. כפי שעשו בארה"ב, יש להנהיג בחוק אפליה מתקנת לגבי צעירים בני העדה האתיופית. צילום: אבשלום ששוני

 

והנה מה שראוי לעשות: קודם כל, לגלות רצון טוב כלפי העדה, בהעלאת כל האומללים הממתינים באתיופיה שנים, בתנאי מצוקה, ולאחדם עם משפחותיהם. לבנות להם תוכניות לקליטה, דיור, לימודי עברית והתנהלות יסוד; לסייע וללוות אותם בחינוך, בהכשרה לתעסוקה ובהכוונה שונה ומתקדמת להתפרנסות מקצועית; להסיר את כל חסמי הדת המחמירים ולגייר בתהליך קצר ומכבד את אלה שמוכנים לכך. לדאוג לפיזורם מרצון בארץ ולאכלוסם וקליטתם בקהילות מעורבות.

כמו כן, כמו בארצות הברית בשנות ה־70־80, יש להנהיג בחוק אפליה מתקנת לגבי צעירים ממוצא אתיופי ולקדמם במוסדות החינוך, בהכשרה המקצועית, במקומות העבודה, בדיור, בהשתלבות חברתית ביישובים שונים, במערכות הביטחון, החינוך והבילוי.

יש גם להקים מרכז פיקוח ממלכתי לשילוב לאומי נאות של עדות ומיעוטים, יהודים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים, להט"בים ונשים, בהשתתפות נציגיהם; מרכז בעל סמכויות וקשרים לכל הרשויות, שינטר כל מכשול, אפליה ובעיה ביורוקרטית, בתהליך האינטגרציה והשוויון של מיעוטים מוחלשים או מופלים בחברה הישראלית. המרכז יורשה לחקור בכל מקרה אפליה, גילויי גזענות, שנאה ואי־שוויון. יחידים ומוסדות שפוגעים, מפלים או מחרימים ייענשו כחוק. 

בנוסף, יש לפעול לחינוך מעשי לערכים - שוויון, נאורות, סובלנות, זכויות הפרט, שותפות חברתית והבנה הדדית - בבתי הספר, במוסדות, בצבא. בעיקר במשטרה, שתצטרך לסלק מתוכה גורמים גזעניים ואלימים (שיטור יתר), ללא רגישות לביזוי הזולת. המשטרה חייבת לסייע במחיקת הפחד מאנשיה וביצירת אמון מחודש בינה לבין ההורים, הילדים ובני הנוער שנפגעו ובהצלת צעירים מהידרדרות לפשיעה ולאלימות. 

כך, אולי, נעשה תיקון גם בנפשנו ובתודעתנו, אחרי ההתנכלויות, העיכובים, חקירות הסרק, המכות, ההריגות וההתאבדויות, בפער הנורא שבין שומרי החוק, כביכול, לאזרחים חלשים, השואפים לטוב ומקבלים רע.