לפני 20 שנה בערך נקלעתי לבית ילדותו של ג'ון וויין בווינטרסט, אייווה. מריון רוברט מוריסון, שמו האמיתי, הקאובוי האולטימטיבי של אמריקה, נולד בעיירה קטנה השוכנת בטבורם של שדות התירס במישורים המייאשים בחדגוניותם של המערב התיכון. זה היה יותר צריף עץ רעוע מאשר בית, ובמבט מקרוב היה נדמה כי שכבות צבע רבות הן שמחזיקות אותו ניצב על תִלו. את הבית הקיפה גדר עץ לבנה, כמו זאת שדודתו של טום סוייר הורתה לו לצבוע. "נקלעתי" משמעו שלא לשם כיוונתי, אבל תהיה זו הטעיה מכוונת לטעון שלא בכוונה הגעתי.

לא בקלות התנחל דוק (Duke) וויין בחיי. לא קל היה לבלוע ולעכל את החבילה הדעתנית כולה אצל מי שדימויו של שחקן הקולנוע הפופולרי נשתל בתודעה כרודף אדומים, מיליטריסט חשוך, אנטישמי לפרקים אך לא טרמינלי ומי שמיוחסת לו האמרה "אמריקה, אהוב אותה או עזוב אותה". כישראלי גולה אני יודע כמה מופרכת הקביעה התגרנית הזאת; לפעמים האקט הגדול של אהבה הוא עזיבה. אבל נעזוב.

הגיחה לאייווה, שאינה דומה חלילה לנחיתה בנורמנדי, הייתה מסוג המשימות העיתונאיות שאינן מפסיקות לשעשע. באותם ימים הוצג סרטו של קלינט איסטווד "הגשרים של מחוז מדיסון", ונפשו של עורך "סופשבוע" דאז אמנון רבי חשקה בכתבה מהשטח. בימיו התעופפנו בשליחויות קפריזיות לקצווי עולם. הייתה לו רשימה של משימות וכיסים תפוחים. עיתונאים חורטים משימות כאלה על המכסה של הלפטופ כמו הרוגים על קת של אקדח. איכשהו הצליח הסרט - שגם הוא התפלש בשלולית של קיטש ומלודרמה כמו הספר - להחזיק את ראשו מעל המים. מריל סטריפ, איסטווד, המבטא האיטלקי הקוקטי, האהבה הנואשת, ניאופי סוף שבוע, פלג גופו העליון העירום של קלינט טרם שהתמוטט כמפולת סלעים כשהוא מזה על עצמו מים מהבאר בחצר, וכמובן גשרי גראומן המקורים - שרדו את הציניות.

מה היה לעיתונאי מישראל לראות שם? בעיקר מהרהורי לבו ואת הבית שבנה הצוות של איסטווד כאתר צילום ושאותו הותירו כמתנה למחוז שנהנה מעדנה תיירותית קצרה. טסנו (הצלם שחר אזרן ואני) מניו יורק לאייווה. שכרנו מכונית. הגענו לבית. ערכנו בו סיור קצר שאינו שונה מביקור בבית שבו נורה ג'סי ג'יימס בגבו בידי מוג הלב רוברט פורד. שכבנו באמבטיה שבה נראתה לאחרונה פטמה של סטריפ לאור נרות מהבהבים כשהיא נשענת בגבה על החזה הרטוב של צלם ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" רוברט קינקייד ומיהרנו לאחד הגשרים הטיפוסיים במחוז, שעליו פסעתי מצד לצד שקוע בשרעפים רומנטיים, שעה שאזרן שכנע זוג צעיר שיתנשק למען העיתון.

המשימה כולה ארכה שעתיים גג. לכן אני אוהב לצאת לשטח. אחרי שנים רבות במקצוע, אתה יודע מתי יש לך צילום לכפולה הפותחת וסקיצה של הטקסט בראש. השאר זה בזבוז זמן וכסף. בדרך חזרה נזכרתי שוויין נולד בווינטרסט אשר במדיסון, וכך הגענו לבית הקטן שהתגלגל למוזיאון נחות שחגג את ילדותו. הצטלמתי חבוק בזרועותיו של וויין מקרטון בגודל טבעי ומשם המשכנו לארוחת צהריים בדיינר שמנוני במיוחד, שהיה שייך לרוזאן בר. חזרנו לניו יורק בזמן לארוחת ערב.

***

ככל שאני מזדקן, אני אוהב יותר את ג'ון וויין. אני לא לבד; מ–1949 עד 1974 הופיע וויין 25 פעמים ברשימת עשרת הכוכבים המכניסים ביותר. ב–19 מתוך אלה היה בין ארבעת הגדולים. 35 שנה אחרי מותו הוא נספר עדיין כאחד מחמשת שחקני הקולנוע האהודים באמריקה. האחרים, ביניהם דנזל וושינגטון וטום קרוז, נהנו מיתרון מובהק: הם היו בחיים. כשהייתי צעיר עשו לי שיימינג על האהבה הזאת. עכשיו קל יותר להפריד בין אדם לאומנות שלו. קל לשנוא את וגנר ולהחרים אותו ולסמן את קרל מאי, הגרמני שכתב מערבונים, כמבשר הנאציזם. מצד שני, כמה מהאייקונים הגדולים של השמאל הם חלאות, ריימונד צ'נדלר היה אנטישמי, ורוברט מיצ'ם הסתובב עם כפתור שעליו היה כתוב I Like Ike, כשהכוונה הייתה לאדולף אייכמן.

באקלים מסוים התבקשנו להסתייג מוויין בשל העדפותיו הפוליטיות, דעותיו השוביניסטיות ורדיפת הקומוניזם שלו. הוא האוויל שצילם ב–1968 סרט

Gung–Ho מיליטריסטי וקסנופובי בשם "הכומתות הירוקות", על המלחמה המטומטמת בווייטנאם, כאשר הווייטקונג קרע לאמריקה את הצורה בקה–סאן. אבל וויין הפרטי היה ג'נטלמן, משכיל, בעל הומור עצמי - הוא התייצב בפני מגזין "נשיונל למפון" והניח להם להתנכל לו, אוהב אדם, תאב חיים, בעל יכולת הקשבה נדירה ולא יותר מיזוגין מהאבות הביולוגיים שלנו במחצית המאה שעברה.

גרושתי באה מבית אינטלקטואלי גבה מצח, בעל נטייה ליברלית עזה, שאסור היה לצפות בו בסרטיו של וויין. אני חושב שזו הייתה פסיקה נחרצת, שתלטנית ורודנית. כאשר שכנעתי אותה לצפות איתי בסרטיו בשנות ה–70, זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. אם שואלים אותי, המחשבה האחרונה שחלפה במוחה כאשר ארזה את חפציה ועזבה הייתה הכרת תודה על העולם שנפתח בפניה. מי אנחנו ללא "מרכבת דואר", "נהר אדום", "חולות איוו–ג'ימה", "המחפשים" ו"אומץ אמיתי". ודאי לא אנשים במלואם.

וויין היה מסור לילדיו ובעיקר לנכדיו. הוא ציטט בעל פה שירים שלמים של ג'ון מילטון. הוא קרא נאומים של צ'רצ'יל, ובספרייתו היו כל כתבי טולקין ו"לוליטה" של נבוקוב. הוא היה ישיר, מצחיק, חבר טוב וספג באומץ תרעלה פוגענית ממנטור כמו ג'ון פורד. הוא לא אהב הומואים אבל למד להעריך את מונטגומרי קליפט ולורנס הרווי ששיחקו לצדו. כאשר פגש פעם את מייקל קיין, היו לו כמה עצות שימושיות לשחקן הבריטי הצעיר: "דבר בשקט, לך לאט, אל תאמר הרבה ואף פעם אל תנעל נעלי זמש". למה? שאל קיין. "עמדתי במשתנה, עושה את שלי, והאיש לידי זיהה אותי, הסתובב לעברי, שאל אם אני ג'ון וויין, השתין לי על נעלי הזמש והרס אותן. אל תנעל זמש".

1969 הייתה שנת ציר באמריקה. לכן אני שב וחוזר אליה. הסיקסטיז גססו, הפרחים נבלו, צ'רלס מנסון שחט ילדי פרחים, ואלטמונט הוציא להורג את וודסטוק. האולפנים הגדולים גססו, מערבונים הונשמו, ברחוב התנגשו רוכבים קלים, שוורים זועמים, חבורות פראים, בוקרים של חצות, ולי מרווין וקלינט איסטווד שרו בתועבה המערבונית "הבהלה לזהב".

ב–1968 ראה אור הספר "אומץ אמיתי" מאת צ'רלס פורטיס (Charles Portis) מארקנסו. פורטיס נלחם עם המארינס בקוריאה, בשובו למד עיתונאות ופתח בקריירה מוצלחת. בתום עשר שנים ואחרי שהוצב בלונדון ועלה על מסלול קידום מטאורי, נסוג פורטיס לביתו וכתב את "אומץ אמיתי". הייתה לו כת מעריצים קולנית, שכללה את נורה אפרון, רואלד דאל ואחרים, שראו בו ממשיך טבעי למרק טוויין, וויליאם פוקנר וג'ון סטיינבק ומי שבלעדיו לא היה לנו את קורמק מקארתי.

הכתרים היו כבדים על ראשו של פורטיס, והוא נסוג להתנזרות טוטלית מתקשורת. בניגוד לג'יי. די. סלינג'ר, לא התנזר פורטיס מהמין האנושי בכלל ונשאר חלק מהקהילה שלו. עיתונאי שביקש לראיין אותו הזמין את פורטיס לקרב הורדת ידיים. "שילבנו ידיים ולחצנו", סיפר פורטיס, "ואז נשמע קראק, וידו של העיתונאי נשברה. מאוד מוזר. הוא התעלף וצנח לרצפה".

את "אומץ אמיתי" קראתי לפני שנים וחשבתי שהוא ניצב בזכות בשורה הראשונה ליד לארי מקמרטרי, מחבר "יונה בודדה" ואוצרות מערבוניים אחרים. בהמשך קראתי את "Gringos" ו"The Dog of the South", וחשבתי שפורטיס הוא הזהב שסיפרו לנו שאפשר למצוא ברחובות באמריקה. בראיון ב"ניו יורק טיימס" אמר בוב אודינקרק ("Better Call Saul") שפורטיס הוא אחד הסופרים האהובים עליו. כהרגלי, אני מושיט שוב יד למו"לים בישראל.

ג'ון וויין היה בן 62 כאשר התאהב ב"אומץ אמיתי". הייתה לו ריאה אחת. את השנייה איבד כשחלה בסרטן. הוא היה שמן וגדול, וגיבור הספר, רוסטר קוגבורן, חובש רטייה שחורה על עינו. הגיע לוויין אוסקר אחד עבור טום דנסון, התפקיד הנפלא שעשה ב"נהר אדום" של הווארד הוקס; אחד נוסף עבור סרג'נט סטרייקר המסתער על גואדלקנאל ב"חולות איוו–ג'ימה"; ושלישי עבור איתן אדוארדס, הגבר האכזר, הרע והממורמר, ששב ממלחמת האזרחים עם פסי המכנסיים של צבא הדרום עדיין עליו, ב"המחפשים" של ג'ון פורד.

צריך להיות הלן קלר ביום רע כדי לא ליפול ממשחק ההקרבה שנתן וויין ב"המחפשים", כשהוא מחפש את אחייניתו נטלי ווד, שנחטפה בידי קומנצ'ים אחרי שהרגו את אחיו וגיסתו, אהבת חייו הנכזבת, ומתנהג כמי שמבקש להרוג אותה משום ש"האינדיאנים הרסו אותה". בסוף הוא מרים אותה בעדינות בזרועותיו ואומר, "בואי נלך הביתה, דבי", בדיוק כפי שנשא בידיו את מאטי רוס, הציר העלילתי של "אומץ אמיתי", אחרי שנחש הכיש אותה והיא תמות אם לא תגיע לרופא. גם ממרחק הזמן, קשה להירגע מההחלטה הפוליטית לא לכבד את וויין על אדוארדס ב"המחפשים".

על וויין כרוסטר קוגבורן אמר ג'ון פורד במיטב רשעותו: "מעולם לא ידעתי שהבנזונה יודע לשחק". וויין ניסה לקנות את זכויות הצילום ב–300 אלף דולר, אבל האל ווליס, המפיק הקבוע שלו, קנה אותן במיליון דולר מתוך כוונה ללהק את וויין. הנרי האתאוויי הישיש נבחר לביים. את הסרט צילם לושיאן באלארד, שבאותה שנה צילם גם את "חבורת הפראים" של פקינפה. הסרטים יצאו בהפרש של שבוע. דניס הופר מ"איזי ריידר" היה אחד מהחללים הרבים ב"אומץ אמיתי". קודם נקטעות אצבעותיו במטרה להשתיק אותו ואחר כך חוטף סכין בבטן.

***

בתפקיד מאטי רוס, הנערה היוצאת לנקום את רצח אביה בידי הנבל טום צ'ייני ושוכרת את קוגבורן, לוהקה קים דרבי; ללא ספק אחת השחקניות המעצבנות בהיסטוריה של הקולנוע. הזמר גלן קמפבל הוא הטקסס ריינג'ר לה ביף, יותר בלורית משחקן, אבל איכשהו ראוי ומשכנע יותר ממט דיימון ברימייק המיותר אך הנחשב של האחים כהן (2010) עם ג'ף ברידג'ס בתפקיד קוגבורן: Duke Vs. Dude. ברידג'ס היה שחקן לרוחי בסרטים רבים לפני שהחל לחקות את מניירת ה–old coot של וולטר ברנן וגייב האניקט, להרעים בקול צרוד ולגלם אנשי חוק חכמים כגבעות וקנטרנים כהרים. את אלה עשה וויין טוב ממנו.

התסריטאית מרגריט רוברטס עיבדה ב–1969 גרסה נאמנה כמעט באופן עיוור למקור. לכן נשמע הסרט כקריאת תיגר של הספרות האמריקאית על גרסאות קולנוע בריטיות לשייקספיר. רוברטס הייתה אחת התסריטאיות הפוריות בהוליווד, אך הקריירה שלה נפגעה כאשר הופיעה ברשימה השחורה של נרדפי מקארתי. בהנחה שכל מה שנאמר עליו אמת, קשה ליישב בין שונא האדומים וויין והעובדה שהציע לרוברטס לכתוב, אהב את התוצאה ושמח להשתתף בה.

היו לוויין תפקידים גדולים יותר כפי שנאמר, אך השחקן המקשיש, הכבד והמתנשם בכבדות בגובה הרב של אתר הצילומים בקולורדו, היה איש כלבבי. וויין זולל את התפאורה. נועץ עין זועפת אחת בסביבתו, יורה כדי להרוג, לא לוקח שבויים, אבל הוא רך ונמס ביד כמרשמלו. השחקן שהליכתו הייתה פטנט רשום, כחסידה על כפות רגליים דקות וקשורות באזיקים וידיו טוחנות ליד מותניו בהטיית גו קדימה; האיש שמעולם לא אמר מילה גסה על המסך, הוא שנוטל את מושכות סוסו בין שיניו, מרים את נשקו וצועק לרוברט דובאל: "מלא את ידיך, יא בן זונה!" ודוהר היישר אל הכנופיה ההמומה. ברברה סטרייסנד הגישה לו את הפסלון המוזהב.

18 דקות חולפות ב"מרכבת דואר" עד אשר אנו פוגשים לראשונה את רינגו קיד. ג'ון פורד חותך מהמרכבה הדוהרת לגבר צעיר, רזה וגבוה הניצב על רקע התפאורה של מוניומנט וואלי, עם אוכף מונח על יד אחת ורובה בידו השנייה. המצלמה ממהרת אליו כאשר הוא דורך את הווינצ'סטר בתנועת הולה–הופ שוטפת ובלתי אפשרית לכאורה, שכן קנה הרובה ארוך מדי ולא יעבור תחת בית השחי אם ננסה לדרוך אותו ביד אחת. אבל זה ג'ון וויין. השנה היא 1939, ואחרי עשר שנים בקולנוע יודע וויין לזהות את הרגע שבו עליו להפציע ולעלות מהצדף, והוא עבד קשה מדי ולא התכוון להחמיץ. לכן טרח שיקצרו לו את קנה הרובה ובדק שהוא חולף תחת כתפו כחוט השערה.

הוא שתה, אבל לא הניח לשתייה לשלוט בחייו או להפריע לו בעבודתו. הוא עישן ללא הפסקה, אכל מה שאהב, נהנה בחברת נשים והתמוגג בחברת גברים. בארוחת הבוקר נהג להזמין שש ביצים עם ארבע מנות בייקון. כאשר נשאל כיצד הוא רוצה את הביצים עשויות, ענה "מסתכלות עלי". כאשר ההזמנה לא הגיעה בזמן, החל לאכול קרקרים מרוחים בשכבה עבה של חמאה. הוא לא אהב חלב אלא בארוחת הבוקר: טוסט טבול בחלב, עליו ביצה והכל מכוסה בסוכר. כאשר לא ראו אותו, זלל כריכים עם חמאת בוטנים וריבה. לארוחת צהריים העדיף סטייק ועגבניות. ארוחת הערב האהובה עליו הייתה סטייק ולובסטר, הסטייק חרוך בחוץ ואדום בפנים. בלילה היו לו מאנצ'יס, שאותם הרגיע עם סלמי, בולוניה, בייקון וכל בשר אדום בהישג יד. בהתחשב בצריכת הניקוטין, הכולסטרול והטקילה שלו, העובדה שחי עד גיל 72 הייתה הוכחה לתשוקת חיים גדולה.

על שנותיו האחרונות כתבה המבקרת מולי הסקל: "הוא הרשה לנו לראות בהופעתו האחרונה כיצד כרסם הסרטן בגוף המרשים והמוכר כל כך, הניח לנו לשמוע את הקול שהדהד פעם ברחבי אמריקה, כענות חלושה שבקושי הצליח לומר כמה שמות מוכרים ושגורים. בדיעבד, זו הייתה ההופעה ההרואית ביותר שלו. בג'סטת הפרידה הנחושה הזאת הוא העניק משנה תוקף לאגדה ולמיתוס הגדולים שהיה, הדהד אותם ולא גרע מהם כאשר הצל של הסוף הקרוב מוטל עליו".

האיש שהעולם הכיר כג'ון וויין אבל תמיד חשב על עצמו כדוק מוריסון, מת ביום שני, 11 ביוני 1979 ב–17:23. סיבת המוות נרשמה כהפסקת נשימה של חמש דקות כתוצאה מסרטן המעי. באותה מידה יכול היה הרופא המטפל לרשום את סיבת המוות "חיים". אני עדיין מתגעגע אליו.