אהוד ברק הודיע שאיננו שולל את האפשרות לרוץ בבחירות הקרובות לכנסת ברשימת מפלגת העבודה במקום השני אחרי עמיר פרץ, וצהלות שמחה מהולות בחשדנות ובפקפוק עולות מכיוון המפלגה. אין בעבודה אמון יתר כלפי ברק עקב הניסיון המר שהיה למפלגה איתו בפעם האחרונה שרץ בראשה לכנסת ואף הקים ממשלה, והכל, כולל המפלגה עצמה, התפרק לו בין הידיים לאחר כשנה וחצי.
 

צריך לקרוא היטב מה בדיוק אמר ברק וכיצד. בראיון ברדיו 90FM סיפר כי עמיר פרץ הציע לו לרוץ בבחירות בראש העבודה ועל כך הוסיף, בהפגינו רחבות לב: “אני יכול לשרת כמספר 2 של עמיר פרץ, בדיוק כפי שהוא אמר שהוא יכול לשרת כמספר 2 שלי”. אבל מיד מיהר “גורם ששוחח עם ברק” להבהיר כי ברק לא חזר לפוליטיקה כדי לשבת על הספסלים האחוריים, אלא כדי להנהיג את הגוש ולהיות שוב ראש הממשלה. 


לא צריך אפוא להתלהב יתר על המידה משלום הבית כביכול בין השניים שהיו צהובים זה לזה מאז דרש ברק ב־2007, בהיבחרו לראשות העבודה במקום פרץ, מראש הממשלה אולמרט, להוציא מיד את תיק הביטחון מידי פרץ ולהעבירו לידיו. עכשיו צריך להמתין ולראות אם פרץ יתפתה לקבל את ברק על גבו, עם כל הסכנה הטמונה מבחינתו במהלך הזה, בהנחה שהשותפות הזאת תועיל למפלגה בבחירות, או שיאמר “לא, תודה” ויחגוג את נקמתו במי שפגע בו קשות בעבר.


אשר לברק, הוא בצרות אלקטורליות אמיתיות. הסקרים אומרים את שלהם לגבי סיכוייו אם ירוץ לבד בראש “ישראל דמוקרטית” ורחוקים מלהחמיא לו. הם מעניקים לו אחוזים בודדים בלבד. לפי הסקרים, העם פשוט אינו רוצה בו כמנהיגו. אם וכאשר יהיה במפלגת העבודה, גם אם לא יעמוד בראשה, יוכל לפעול להגשמת חזונו לאיחוד כוחות, דהיינו צירוף מרצ ואחרים מהשמאל־מרכז לריצה משותפת בבחירות. בכך רוצה גם עמיר פרץ. כבר כתבתי שמהלך כזה עלול לפגוע בכחול לבן, שמשיכת קולות ממנה למפלגת העבודה המתחדשת עלולה למוטט את השוויון בינה לבין הליכוד ולהמליך עלינו את נתניהו לעוד קדנציה.

ולכן, רק התגבשות גוש לריצה בבחירות, שיכלול את כחול לבן, העבודה כולל ברק, ציפי לבני, אורלי לוי־אבקסיס ועוד -  תוכל אולי להפיל את נתניהו. הפלת נתניהו צריכה להיות המטרה המשותפת. הוא מיצה עצמו לטוב ולרע והכרחי להחליפו. ראש ממשלה גם אינו יכול לפעול כנדרש לאורך זמן כשהוא וביתו נאלצים להתמודד עם בעיות משפטיות וחקירות משטרתיות. מה גם שמספר שנות כהונתו כראש ממשלה בשני סיבובים מגיע כבר ל־13, והוא חולף על פני ראש הממשלה המיתולוגי דוד בן־גוריון. זה יותר מדי. לא בכדי מוגבלת כהונת נשיא ארצות הברית לשתי קדנציות של ארבע שנים. נלמד מהם.


אני מעדיף את אהוד ברק בעל הניסיון כיורשו של נתניהו, חרף חסרונותיו. גם ראש רשימת כחול לבן בני גנץ שואף לכך. אין לי דבר נגד גנץ. להפך, הוא אדם הגון, שקול, קואופרטיבי ומלח הארץ. אבל אני סבור שאין אדם יכול לדלג מתפקיד חיצוני, חשוב ורם ככל שיהיה, לקשה שבתפקידים, לראשות הממשלה, בלי שיעבור קודם שפשוף ולימוד ואגירת ניסיון רציני בעולם הפוליטי שיכשירו אותו לתפקיד. מי שכן דילג, כשל בקדנציה הראשונה שלו. כך למשל שלושה “תותחים” כיצחק רבין, אהוד ברק ובנימין נתניהו. ולעומתם, ראו את שמעון פרס ואהוד אולמרט שהגיעו לראשות הממשלה לאחר שעשו סטאז’ רציני בכנסת ובממשלה והיו ראשי ממשלה טובים.