"רק ישראלים עומדים במטוס כשהוא נוחת. לא ברור למה”, אמר לי בחיוך מתוק נער מנוסעי המטוס כשהגלגלים נגעו בקרקע. “סליחה, אבל רק ישראלים מבקרים את עצמם כל הזמן”, התערבה הגברת שעמדה מאחוריו ורטנה. “ביקורת, ביקורת ועוד ביקורת עצמית”. 

שני דברים, האמירה הזו והמטוס שעשה את דרכו מרומניה, ארץ שהתברכה בהרבה מאוד משאבים ונותרה ענייה וקודרת, נחתו יחד. אני לא יהודה שרוני ואין לי כוונות להיכנס למהלכים ההיסטוריים, הפוליטיים והכלכליים שהביאו לכדי מצבה של רומניה היום. אני כן רוצה לספר על הפערים שזעקו מכל עבר. לא בין עשירים בכלי רכב מפוארים לעניים שמנסים למכור אבנים מחוץ למכרות המלח; לא בין עירוניים לכפריים שעדיין מתהלכים בשבילי הכפר עם מגל ביד ומפעילים חשמל עם מנואלה עד שהיד מתעייפת. גם לא בין המסוממים הגמורים והשיכורים שמסתובבים במתחמי הבילוי לבין הבליינים שיושבים בבר שהסלוגן שלו הוא ציטוט של אוסקר ויילד: “עבודה היא קללתו של מעמד השתיינים”. 

אני רוצה לדבר על הפער בין היצירתיות שפגשתי שם ליצירתיות שכאן. כי אתם מבינים, אם הייתי מאבדת פה תעודה כמו שקרה לי שם עם הדרכון, הייתי יודעת בסתר לבי שגם אם עכשיו שבת, אוכל למצוא מישהו שיעזור לי, מישהו שפעם עזרתי לו, או לסבתא שלו, או שסתם ניחן ברצון טוב ויבין כמה זו צרה צרורה לאבד תעודה חשובה. ואם הייתי מסבה את תשומת לבה של מוכרת בחנות בארץ לעובדה שבובת התצוגה לובשת את השמלה האחרונה במידה שלי, היא הייתה אומרת: “בואי, תני לי יד. נחליף בין המידות”. היא לא הולכת למנהל ולמנהל של המנהל ולמחשב שמנהל את המנהל של המנהל, חוזרת עם הבעה של כלום ואומרת: “לא, אי אפשר”. היא הייתה פשוט עושה. 

זה כמובן היה קורה אחרי שהייתי מתרגזת, כי הייתה פונה אלי במילים: “מה קורה, ממי”, והייתי מתרגזת וחושבת לעצמי שמה היא חושבת לעצמה שכך היא פונה אל לקוחות. ואם הייתי מספרת למנהלת הקבלה במלון על נהג המונית שעקץ אותנו עם הנחיתה וגבה פי שלושה מהסכום, תוך ניצול העובדה שאנחנו פשוט לא מכירים ולא יודעים, היא הייתה חושבת איך להניח את היד על הרמאי הזה ולדווח עליו, ולא הייתה מחלצת מעצמה חצי חיוך לא ברור ואומרת “תגידו תודה. הוא יכול היה לגנוב אתכם הרבה יותר”, כפי שעשתה מנהלת הקבלה במלון שלנו.
 

נכון, לפעמים זה יותר מדי. זה יכול להיות מעיק. גם לי נמאס שחותכים אותי בכל תור אפשרי; גם לי נמאס מהמציאות שמנפיקה סרטונים חוזרים של איזה מתוסכל לא מחונך שמשליך על אנשים כיסאות בבית הפנקייק או איזו לא מחונכת אחרת שמשתלחת בדיילים כי נדמה לה שמישהו חייב לה משהו מעבר לשירות. נמאס, אבל אז אנחנו מגיעים לנתב”ג, עולים לשאטל, ואני שואלת את הנהג אם זו התחנה שלי. “לא נשמה, חכי. אני אקרא לכם”. יש לו אלפי נוסעים ביום להערכתי, אבל הוא זוכר שהאישה הזו, עם האיש הגבוה, הילדים והמזוודות הססגוניות, רוצה את C8. והוא עוצר ואומר: “שנייה, אני אקרב אתכם, כי יש לכם מלא מזוודות”. 
 

אני מאחלת לו יום טוב, והוא עונה: “גם לכם נשמה, ברוכים הבאים”, ואני נזכרת בפעם המי יודע כמה שהבית הזה, משוגע ככל שיהיה, הוא הבית שלנו. בלי דרכון זר, בלי אפילו לשקול את האופציה לברוח. פשוט להיות נטועה בו. להיות נטועה פה, זה להמשיך לתקן את הקלקולים. להיות נטועה פה, זה להמשיך לבקר את עצמי, את עצמנו, באהבה, ולהבין שאלה שנראים כמו חזות הכל הם רק מיעוט. ובדיוק כמו כולנו - עוברי אורח בעולם הזה. ולהיות נטועה פה, משמע להבין שהיצירתיות היא חשיבה מחוץ לכל קווי מתאר או גבולות. 

בדק בית

טדאם!” הוא משחק שתכליתו להקנות חשיבה חיובית. מדובר במשחק קלפים לבני 6 ומעלה, אבל הוא יכול היה לעבוד גם בגרסה למבוגרים, כי הרי סף תסכול נמוך הוא לא רק נחלתם של ילדים. המשחק פותח על ידי ליאת קרן, מטפלת משפחתית מוסמכת ובעלת מרכז “מתחברים” לכישורים חברתיים. הוא כולל קובייה עם סמלים בצבעים שונים המתאימים לשלושה סוגי קלפים: כאלה הנושאים שאלות מהתחום האישי (כחול, כמו “במה הכי אוכל לסמוך על עצמי?”), מהתחום הרגשי (אדום, כמו “מתי יש לי הרגשה שאוהבים אותי?”) ומהתחום החברתי (צהוב, כמו “מה הכי כיף לי לעשות עם חברים?”), אסימונים לניקוד ומחזיקונים לייצוב הקלפים. האתגר: בניית מגדל קלפים תוך התמודדות עם מצבים בעלי פוטנציאל מתסכל, כמו למשל קריסת מגדל הקלפים. 

 “טדאם!"; מחיר: 120 שקלים. להשיג בחנות המקוונת של מרכז "מתחברים".

קריאה ראשונה

עכשיו, כשהילדים גדולים, אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם הוא שעת סיפור לפני השינה. הספר הזה, “תודה לפני השינה”, הזכיר לי שעיקר השיחות רגע לפני שנעצמות העיניים, התרכזו בהתרחשויות ופחות באמירת תודה על כל מה שיש. זוהי בעצם גרסה לילדים של ברכת הנהנין, ויחד עם האיורים השקטים והנעימים הוא אריזה ילדותית להכרת הטוב, שכה קל לשכוח ממנה בתוך הקדחתנות – בכל גיל וגיל. לצד תודות על קצף באמבט, על ציוץ הציפורים ועל הספרים שעל המדף, יש גם תודות על רגעים קשים, שמהם אפשר גם לצמוח. 
 

"תודה לפני השינה" מאת מרי לין ריי; מאנגלית: גליה אלוני דגן; הוצאת “תכלת"; מחיר: 74 שקלים