לפני כמה ימים עמדתי מול הבית שבו נולד נפוליאון בעיר אז'אקסיו שבקורסיקה, בשנת 1769. שנה לפני כן מכרה גנואה את קורסיקה לצרפת. "מה היה קורה אילו לא לצרפת, אלא לאנגליה", שאלתי את עצמי, ועניתי: "אז לא היה נפוליאון, וכנראה פני אירופה היו שונים". עולם של מקריות.



ומאיגרא רמא לבור הישראלי. את ביבי לא מכנים נפוליאון, רק מלך. חחח. אבל גם כאן עולה אצלי השאלה: מה היה קורה אילו לא היה ביבי, או אקטואלי יותר: מה היה קורה לכל יריבי נתניהו, לכל חסידי "רק לא ביבי", אילו נתניהו היה פורש לפתע מהמרוץ? זה לא ריאלי ואיני חושב על כך, אך כן הקדשתי מחשבה לשאלה הקשורה לכך: למה אלו האוהדים את נתניהו ומצביעים עבורו סופגים שלל כינויי גנאי? למה דומה כי ישנה ממש תחרות ספרותית מי ייטיב לקלל? ויש אף מי שהגדירה את מצביעיו "בלתי אנושיים". מפליא שטרם הופיע מילון "הקללות על נתיניו הכנועים של המלך נתניהו הראשון". חשבתי על ארבע תשובות לשאלה הזו, מהקל אל הכבד.



הראשונה היא שמדובר פשוט בתירוץ להסברת הכישלונות בבחירות מול נתניהו. איך אפשר לנצח אדם שההמון הנבער, המהווה חלק ניכר מהעם, נוהה אחריו כמו עדר? שאין בו כביכול טיפת אנושיות, שראייתו לקויה עד כדי עיוורון ולכן אין הוא מסוגל לראות כמה רע המצב, ושלמעשה הספינה שעליה הוא מפליג עומדת להתהפך? ישנם כאלו שהתירוץ שלהם יותר מיסטי: מדובר בקוסם המהפנט את הקהל בלהטוטיו הנכלוליים.



התשובה השנייה נובעת מהראשונה. אם מצביעי ביבי הם כביכול בחזקת מטומטמים, חסרי בינה ושכל, אז אלו הזועקים נגדו, מהווים את ההפך הגמור. אם המצביעים כביכול מטומטמים, אז אנחנו חכמים ונבונים; אם הם לא יודעים להבחין בין טוב לרע, אנחנו יודעים גם יודעים. היה פעם מישהו שהגדיר זאת בקיצור: הם בני החושך ואנו בני האור. מה שמעניין ומפליא הוא שאם אחד מבני החושך, שגם מכונה תדיר "פאשיסט", יחליף מחנות ויצהיר "רק לא ביבי", מיד יאתרגו אותו, וכל חטאיו כשלג ילבינו והוא יצורף לכת בני האור.



התשובה השלישית נובעת משתי הראשונות: אם במטומטמים כביכול עסקינן, ואנו החכמים, הרי שאין בכלל מקום לדו־שיח ענייני עם חסרי הבינה האלו. אין מקום להציג עובדות, נתונים ונימוקים. כי מה הם יועילו מול הכסילים? זה יהיה סתם בזבוז זמן חסר תועלת. לכן צריך להמשיך ולקלל, ומעגל הקסמים נמשך.


התשובה הרביעית היא לדעתי העמוקה יותר. בעבר, הסוגיה המדינית־ביטחונית עמדה במוקד הוויכוח הציבורי, עם פתרונות שונים לכל צד. זה לא קיים כיום.



קריאת הקרב "זה אינטרס ישראלי שתקום מדינה פלסטינית", נהגית בחשאי. מילת הקוד "היפרדות" אינה משרה קסם; קשה כיום להציג פתרונות ריאליים לטווח הנראה לעין, כולל רצועת עזה, למעט הקריאה הנגטיבית נגד סיפוח מלא או חלקי. בקיצור די שממה. אז מה נשאר? "רק לא ביבי", קללות ונבואות חורבן בנוסח: קץ המדינה בא, הספינה יורדת למצולות, הצילו, העיפו אותו.



מזל שיש "ביבי". בעבר זה היה בגין, השוכן כיום כקדוש בקפלות של חלק גדול מהתקשורת.