איש הגרניט: ביום שישי לפני שבוע התקיימה האזכרה הממלכתית השנתית לראש הממשלה המנוח יצחק שמיר ורעייתו שולמית. שניהם מתו בתמוז, לפני שבע ושמונה שנים. האירוע היה צנוע, כמו יצחק ושולמית עצמם. נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין הגיע ואף נשא דברים. את מפלגתו של שמיר, הליכוד, ייצגו ארבעה ח"כים, מתוך 35 מכהנים: שר המדע והדיפסטייט אופיר אקוניס, השר לאי־כיבוד פסקי דין (והמשפטים) אמיר אוחנה וחברי הכנסת עוזי דיין וגדעון סער. איפה היו 31 האחרים? כנראה עסוקים מדי. ארבעה מנהיגים בסך הכל היו למפלגת השלטון. שלושה אינם בין החיים. הרביעי מכהן. מכל אלה, המשימה של שמיר הייתה הבעייתית מכל: להיכנס לנעלי הענק של מנחם בגין. לעשות את זה תוך כדי תנועה. להעמיס על כתפיו מפלגה ומדינה ולמלא את הוואקום שהשאיר האייקון בגין. הוא מילא את המשימה הזו כנגד כל הסיכויים, ובהצלחה רבה.

בשנה האחרונה שוטף פרץ של נוסטלגיה "שמירית" את הליכודניקים, ולא רק אותם. רחש קל של געגוע. ממרחק הזמן הקלקולים מיטשטשים, היתרונות מובלטים. שמיר היה ראש ממשלה טוב, פטריוט ישראלי אמיתי, אחד המנהיגים הצנועים והנחושים שידענו. הייתה לי הזכות להכיר אותו לא כעיתונאי אלא כפעיל ליכוד צעיר מסניף חולון. משנותיו באצ"ל ובלח"י (בכינוי "מיכאל"), מעלליו מסמרי השיער במוסד, דרך הכנסת, הממשלה, תפקיד יו"ר הכנסת ועד המשימה הלא פשוטה של הנהגת המדינה, שמיר עשה את הכל בשקט, בצניעות, בדייקנות. לא היה בו שיגעון גדלות. הוא לא ראה בעצמו כמתנת האל למדינת היהודים ולאנושות, אלא להפך: הוא הביט בנס ששמו מדינת ישראל בענווה וביראת כבוד. הוא הכיר בגודל ההזדמנות ההיסטורית הבלתי חוזרת שנקרתה בפני היהודים, אולי בפעם האחרונה.

אפשר להסכים עם דעותיו או לחלוק עליהן, אי אפשר לערער על העובדה שעבורו ישראל הייתה לפני הכל. הרבה לפני עצמו. צחי הנגבי, שהיה ראש לשכתו תקופה מסוימת, מספר שלא היה אפשר לראות על שמיר את ייסורי התפקיד, הלחצים העל־אנושיים ונטל האחריות האדיר. האיש היה עשוי מסלע גרניט. רק לפעמים, כשהיו נוסעים במכונית השרד לבדם, היה הנגבי שומע את שמיר ממלמל מהמושב האחורי "קשה, קשה".

בטקס האזכרה דיברו שני נכדיו של שמיר, מיכל דיאמנט ואלעד שמיר. ראוי להקשיב להם: "ערך שהיה חשוב לסבא במיוחד היה נושא האחדות. הוא שב ומדבר עליו בנאומיו ובספריו", אמרה דיאמנט, "כוחנו באחדותנו מול אויבינו ומבקשי נפשנו", ציטטה את סבה, "...המחלוקת בינינו אומנם דמוקרטית, היום אין יורים איש ברעהו, לא בארץ ישראל, זוהי מלחמת בחירות. יש להוריד את פרופיל ההתכתשות הלאומית", אמר שמיר באחד מנאומיו. כאן הוסיפה דיאמנט: "מדובר במסר חשוב מאין כמוהו, מן הראוי שיחלחל גם להנהגה הנוכחית, שחלק מחבריה מכבדים אותנו היום בנוכחותם כאן".

ביום האזכרה פרסמה דיאמנט מאמר ב"הארץ". יש בו אמירות מדהימות שעברו מתחת לרדאר: "בימים אלה, בהם נראה שהפוליטיקה הישראלית הולכת ומאבדת את הכיוון, יש הזדמנות להיזכר שהטירוף של היום איננו מחויב המציאות. בין ראש ממשלה המחליף עמדות בהתאם לטובתו האישית בלבד, לבין מועמד לראשות הממשלה שנראה כי הוא חסר עמדות לחלוטין, יש גם אפשרות להנהגה אחרת".

"שמיר", כתבה הנכדה, "לא היה זקוק לסקרי דעת קהל כדי לקבל החלטות, וגם לא היה צריך יועצים שילחשו באוזנו לפני כל התבטאות פומבית. היו לו עמדות ברורות, הוא לא חשש להביע אותן ולפעול לאורן. שמיר לא האמין בפתרונות־פלא מיידיים, אף על פי שהם היו מזכים אותו באהדה מיידית, והוא נשאר איתן בדעותיו הימניות... הוא אמר שהבעיה היא אובדן דרך, אין אונות מחשבתית, לא אובדן כוח. השקפה שונה כל כך מזו של העומד בשלטון כיום, אשר מתוך חשש להמשך שלטונו רק מעודד רפיסות מחשבתית סביבו".

דיאמנט המשיכה: "שמיר חטף מהתקשורת, עיתונאים לא אהבו אותו... למרות זאת הוא הקפיד על כבודה ואף טען בתוקף כי העיתונות מהווה את אחת מאושיותיה של המדינה הדמוקרטית. הוא תמך באופן עקבי בממשלת אחדות, מתוך מחשבה על טובת הציבור, ולא בגלל ספין... בניגוד להנהגה של היום, המעודדת פילוג מתוך צרכים פוליטיים, שמיר נחרד מפילוג והקפיד לציין תמיד כי עוד לפני השלום עם שכנינו דרושים שלום פנימי ואחווה בתוך עם ישראל... הוא האמין בעלייה המונית ופעל בהתאם, כיום ברור שצדק... ראשי המדינה היום, לעומת זאת, עוסקים בסוגיות כמו חוקי חסינות ונוסחאות משפטיות שיאפשרו את פיזור הכנסת או את ביטול הפיזור (תלוי בסקר היומי)... שמיר לא התעניין בכסף, לא פעל משיקולי אגו ולא העריך אנשים שמניעיהם כסף ואגו".

הנכד, אלעד שמיר (בנו של יאיר), אמר: "ברמה הלאומית, הגעגוע גדול. שאלות רבות צפות בראשי, ודמעות נקוות בעיני: היכן האחדות אותה נלחמת לקיים? היכן הדוגמה האישית, דרך הארץ וטוהר המידות? היכן האהבה? האהבה לעם כולו ולארץ. הלוואי שהמנהיגות היום תעצור לרגע את המרדף אחר הסטטוס, הרווח המיידי והתחרות על הכותרת של אתמול, ותביט בעיניים של ילדינו כולנו... אין לנו ארץ אחרת, כולנו כאן אחים ובני דודים, רבים הם האנשים שאיני מסכים איתם על הרבה נושאים, אך אני אוהב אותם. גורלנו שזור זה בחיי זה. אנחנו פוגשים כאן כל שנה, וראוי לציין שזו השנה הראשונה שאנחנו לא פוגשים בהם, את נציגי העדה האתיופית שזוכרים לסבא זכר נעורים. מנהיגותו חסרת התקדים ונחישותו לפעול בכל דרך אפשרית להביאם לציון... אני זוכר את דמעות ההתרגשות של סבא בהגיעם לנמל התעופה בן־גוריון, את הדמעות של אדם שהיה כסלע איתן וראה כיצד הציל את אחיו והביאם לחוף מבטחים... בכאב גדול אנו חווים בימים אלה את התסכול והכעס, העלבון והכאב של העדה האתיופית. זו אינה המציאות אליה ייחל ופעל, עלינו לעשות כל שביכולתנו לאחד את העם על כל צבעיו וגווניו... אנחנו כולנו אוהבים אתכם, וסבא אהב אתכם עד מאוד...".

הטור המלא של בן כספית ב"מעריב סופהשבוע"

מתחת לרדאר: כל ליכודניק צריך היה לשמוע את נכדיו של שמיר מדברים

אירוע האזכרה של ראש הממשלה לשעבר ורעייתו בחלוף כשמונה שנים ממותם היה צנוע, בדיוק כמותם. נכדיו, מיכל ואלעד, נאמו לסבם המנוח, וראוי שיקשיבו לדבריהם