גם בעולם וגם במזרח התיכון יודעים היטב שרק מדינה אחת בעולם חיסלה בהצלחה שני כורים גרעיניים, ואם נצטרך נוכל לעשות זאת שוב (נכון, יותר מורכב, יותר מסובך, יותר רחוק, יותר עמוק). אז צריך להפסיק לאיים פומבית עם המטוסים שלנו "שמגיעים לכל מקום", ולהתחיל להסביר לעם האיראני כמה הוא מפסיד ולמה. משם כנראה יבוא הפתרון.
ערביי ישראל לא ישירו לעולם "נפש יהודי הומייה", אבל רק לאחרונה הבנו שנתניהו היה מוכן לעשות "דיל" עם הערבים כדי למנות מבקר מדינה, ואולי היה מוכן לתת לאיימן עודה את תיק הפנים תמורת דחיית הבחירות. אז אל תפחדו, סעו לערים ולכפרים, תפגשו את האנשים, תשמעו ותשמיעו ותבנו אמון. עמיר פרץ מבין את זה מצוין וגם הוא יעשה את זה. ביחד, כחול לבן, העבודה וערביי ישראל יכולים לבנות גשר, להבטיח עתיד אחר ולעשות היסטוריה.
ועוד מילה על "הרשימה" של ברק: קראתי את דבריו של קובי ריכטר על כך שהוא לא פחות מוכשר מברק, וכי הוא אינו חושש מהאפשרות שברק ישליך אותו בשולי הדרך במסעו חזרה לפוליטיקה. קראתי, וכבר דמיינתי את הראיון הבא של ריכטר.
כשסיימה את עבודתה בכנסת, נשלחה כאמור לסין. כשתיאמתי את ביקור שר הביטחון יצחק מרדכי במדינה, שוחחתי עם נמיר ועדכנתי שיבואו איתנו ראשי התעשיות הביטחוניות, ראשי משרד הביטחון וכתבים צבאיים. היא אמרה לי "תביאו איזה מנהלים שאתם רוצים, אבל בלי חיים כץ (אז יו"ר לא כל כך מוכר של התעשייה האווירית - א"ב) לא תקבלו אישור נחיתה בבייג'ינג". שר הביטחון חשש להמרות את פיה, וכץ היה ראש ועד ראשון שצורף למסע ממלכתי בסין. כמובן שנמיר חיבקה את כץ ראשון. היא אהבה אותו מאוד. יהי זכרה ברוך.
במשך שבע שנים אני כותב כאן טור, מבלי לפספס ולו שבוע אחד. אני כותב אותו מכל מקום ובכל מצב. אני אוהב להשמיע את דעתי גם כשאינה פופולרית, אוהב את הקשר איתכם ואת התגובות שלכם במייל, באתר, ברשתות החברתיות וברחוב. תודה לכם, קוראי הנאמנים, ושבת שלום.
התרעות פיקוד העורף