הצהרות באוויר: כבר שנים שכל ביקור של ראש הממשלה בבסיס חיל האוויר מסתיים בהצהרה מאיימת כלפי איראן, עם הבטחה שמטוסינו (שנמצאים כמובן ברקע התמונה) "יכולים להגיע לכל מקום". אחר כך הולכים לאכול ארוחת צהריים עם מפקד החיל ומפקדי הטייסות. נתניהו לא המציא את זה, אבל הביא את זה לרמות של פק"ל מחייב. 
 

האיום של נתניהו השבוע בא דווקא בשבוע שבו נראה כי נשיא ארה"ב, ככל הנראה בהשפעה של היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, "מתבגר", הופך לרציונלי יותר, וגם לאחר הפלת המל"ט והודעת איראן כי חצתה את הרף בהעשרת אורניום - החליט (בינתיים) שלא לתקוף צבאית, אלא להחמיר ולהדק את הסנקציות. הוא צודק גם בהיבט הבינלאומי וביכולת לגייס קואליציה רחבה, גם בהיבט הכלכלי וגם בסכנה שתקיפה כזו תתקבל בחוסר הסכמה רחבה בציבור האמריקאי ואולי גם בבתי הנבחרים.
 

איראן אינה הבעיה הבלעדית של ישראל. ארה"ב מוטרדת ממנה לא רק בגללנו, אלא בגלל אינטרסים אמריקאיים. גם מצרים וסעודיה מוטרדות וכך גם חלק ממדינות אירופה. פניית נתניהו השבוע לראשי מדינות אירופה לעמוד בהתחייבויותיהם להטלת סנקציות על איראן מוצדקת כשלעצמה, אך ראש הממשלה קצת מפספס כשהוא מציב את ישראל פומבית שוב ושוב בראש נגד איראן. מן הראוי שמלאכתם של צדיקים תיעשה בידי אחרים, וכי ישראל תסייע בשקט ותשמור בידיה את כל האופציות.
 

גם בעולם וגם במזרח התיכון יודעים היטב שרק מדינה אחת בעולם חיסלה בהצלחה שני כורים גרעיניים, ואם נצטרך נוכל לעשות זאת שוב (נכון, יותר מורכב, יותר מסובך, יותר רחוק, יותר עמוק). אז צריך להפסיק לאיים פומבית עם המטוסים שלנו "שמגיעים לכל מקום", ולהתחיל להסביר לעם האיראני כמה הוא מפסיד ולמה. משם כנראה יבוא הפתרון.


דיאלוג בחשיכה
 

אינני יודע אם כחול לבן תצליח לשחזר את ההצלחה הגדולה של 35 מנדטים, אבל היא תהיה בכל מקרה המפלגה הגדולה מול הליכוד, והיא מציבה את בני גנץ כאלטרנטיבה לנתניהו. 
 

גנץ, שיוביל את הקמפיין, ליהק צוות חדש ומקצועי ברובו, שיהיה בוודאי מהודק וממוקד יותר, אך ב"קוקפיט" החליטו שימשיכו לשמור על לשון נקייה ועל ממלכתיות ולא להיגרר לקרב הביבים שמתנהל בין נתניהו ובנו יאיר לבין אהוד ברק. הם צודקים. רוב הציבור לא אוהב את השפה הזו, את הרדידות ואת האלימות המילולית.
 

זה לא אומר שראשי כחול לבן לא צריכים להתעורר מתרדמת החורף ולהסתער על הבוחר עם קמפיין מהודק, מסרים ברורים, ממשלת צללים ותוכניות עבודה. 
 

נדמה לי שהיכולת של כחול לבן לשחזר את ההצלחה, ואולי אף להרחיב אותה, טמונה ביכולת של ראשי המפלגה לנהל דיאלוג כן, אמיתי ובגובה העיניים עם ערביי ישראל. כי הגיע הזמן. האוכלוסייה הערבית מהווה 20% מאזרחי ישראל. חלקם הגדול, בעיקר הצעירים, כמהים להשתלבות במדינה ולשותפות של אמת, וכחול לבן יכולה להיות הפלטפורמה הנכונה. בבחירות האחרונות גנץ ולפיד רצו אבל פחדו. הם חששו מנתניהו ומהציוצים של מקורביו נגד "שיתוף הפעולה" עם "הערבים". עכשיו יש להם הזדמנות שנייה לנהל דיאלוג, לבנות שותפות ולהציע תוכניות שכל צעיר ערבי יכול להזדהות איתן ולהשתלב. לא רק כדי לקבל קולות - אלא כדי לבנות סוף־סוף שותפות ועתיד אחר ולחפש את המאחד, המשותף והמאתגר, ולא את המפריד.
 

ערביי ישראל לא ישירו לעולם "נפש יהודי הומייה", אבל רק לאחרונה הבנו שנתניהו היה מוכן לעשות "דיל" עם הערבים כדי למנות מבקר מדינה, ואולי היה מוכן לתת לאיימן עודה את תיק הפנים תמורת דחיית הבחירות. אז אל תפחדו, סעו לערים ולכפרים, תפגשו את האנשים, תשמעו ותשמיעו ותבנו אמון. עמיר פרץ מבין את זה מצוין וגם הוא יעשה את זה. ביחד, כחול לבן, העבודה וערביי ישראל יכולים לבנות גשר, להבטיח עתיד אחר ולעשות היסטוריה.

חזיז ורעם

שמעתי השבוע את ברק אומר בתוכנית רדיו שהוא "מוכן להיות מס' 2 של עמיר פרץ". אמירה כזו הוא בוודאי לא ישמיע בראיון בפריים טיים או בנאום פומבי, כי הוא לא מתכוון לזה באמת. ברק לא מסוגל להיות מספר 2 של אף אחד (חוץ משל ביבי, אולי), בטח לא של פרץ (ראיתיו כשר הפנים, שר החוץ וכשר הביטחון, והוא תמיד נשא עיניו ללשכת ראש הממשלה).
 

כששמעתי את אמירתו של ברק, לא צחקתי כמו שאולי מצופה, אלא ההפך. הייתי מודאג שמא פרץ יקנה את זה. הוא אמור לדעת ממרום ניסיונו כי שריונו של ברק למספר 2 שלו ברשימה משותפת - יהפוך אותו לאדם רציונלי המצמיד לעצמו חגורת נפץ עם מנגנון השהיה של שבועיים. זה הזמן שברק צריך כדי להתרומם מעט בסקרים ולהצטייר כ"מבוגר האחראי" שאמור להוביל את גוש השמאל, בדרך להובלת גוש השמאל־מרכז, ולהציב עצמו כראש רשימה שתכלול בשלב ראשון את הרשימה שטרם גיבש, את העבודה ומרצ. עם סתיו שפיר או איציק שמולי הצעירים זה היה יותר קל - עם פרץ זה הרבה יותר מורכב. 
 

פרץ יודע היטב שאם ברק יהיה מספר 2 שלו, הוא לא יוכל להזיז את העיניים שלו מהגב ולו לשנייה אחת. הוא יודע שיתחיל קמפיין עוצמתי שיראה שברק כמספר אחת יביא 14 מנדטים, ועם פרץ כמספר אחת הרשימה תניב רק 9 מנדטים, וכך הלאה.
 

ברק, יש להודות, מלא רוח לחימה. הוא נועז, יצירתי ותאב ניצחון. הוא הקיף עצמו בפרסומאי אורי פרידן, אדם מוכשר, אידיאולוג ו"רוצח פרסומי", בנילי רייכמן המוכשרת, באלדד יניב ובנוספים. בשנים האחרונות הוא מיתג את עצמו כ"שמאל" חזק, ואין שום סיכוי שהוא יצליח להביא קול אחד מהליכוד או מהימין. לפרץ יש. לכן החוכמה היא למצוא את הדרך שבה ברק ורשימתו הם הגרוש ללירה להחלפת נתניהו ולא ההפך מכך.
 

ועוד מילה על "הרשימה" של ברק: קראתי את דבריו של קובי ריכטר על כך שהוא לא פחות מוכשר מברק, וכי הוא אינו חושש מהאפשרות שברק ישליך אותו בשולי הדרך במסעו חזרה לפוליטיקה. קראתי, וכבר דמיינתי את הראיון הבא של ריכטר.

דין וחשבון, לאורה

זה היה 25 ביולי 1993. ישיבת הממשלה בראשותו של יצחק רבין ז"ל זה עתה החלה. בישיבה התקבל דיווח מפי הרמטכ"ל ברק ומפי רבין על מבצע דין וחשבון שנפתח בלבנון, על יעדיו ועל המטוסים שעושים את דרכם לגל תקיפה ראשון. השרה אורה נמיר תהתה: "יצחק, הייתי שישי־שבת בקיבוץ מנרה, התבוננתי לעבר לבנון והכל נראה לי שקט ופסטורלי, אבל כמו תמיד אני סומכת עליך שיש סיבה למבצע הזה".
 

נזכרתי בקטע הזה השבוע עם מותה של נמיר. היא הייתה פוליטיקאית נוקשה וחריפה, עם נאמנות של ברזל לרבין, מושבניקית גזעית, שגרירה מיתולוגית של ישראל בסין ופרלמנטרית מעולה שבחרה להתמקד בעובדים וברווחה כשהעניין טרם היה פופולרי. נדמה לי שהיא הייתה דוגמה ומופת לתמר גוז'נסקי, דב חנין, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ, חיים כץ ונוספים.
 

כשסיימה את עבודתה בכנסת, נשלחה כאמור לסין. כשתיאמתי את ביקור שר הביטחון יצחק מרדכי במדינה, שוחחתי עם נמיר ועדכנתי שיבואו איתנו ראשי התעשיות הביטחוניות, ראשי משרד הביטחון וכתבים צבאיים. היא אמרה לי "תביאו איזה מנהלים שאתם רוצים, אבל בלי חיים כץ (אז יו"ר לא כל כך מוכר של התעשייה האווירית - א"ב) לא תקבלו אישור נחיתה בבייג'ינג". שר הביטחון חשש להמרות את פיה, וכץ היה ראש ועד ראשון שצורף למסע ממלכתי בסין. כמובן שנמיר חיבקה את כץ ראשון. היא אהבה אותו מאוד. יהי זכרה ברוך.

במשך שבע שנים אני כותב כאן טור, מבלי לפספס ולו שבוע אחד. אני כותב אותו מכל מקום ובכל מצב. אני אוהב להשמיע את דעתי גם כשאינה פופולרית, אוהב את הקשר איתכם ואת התגובות שלכם במייל, באתר, ברשתות החברתיות וברחוב. תודה לכם, קוראי הנאמנים, ושבת שלום.

avi@bnayahu.com